בואו נבחן את המשמעויות הסותרות של החיים:
1. החיים הם חופשה מן המוות
2. החיים לא שווים שום דבר חוץ מהם עצמם
3. כל מה שתעשה בחיים ימחק ב200 שנה הקרובות
4. אף אחד לא יזכור אותך בעוד 5-6 דורות.
גם לא הנינים של הנינים שלך.

כמובן שנשאלת עכשיו השאלה - למה לטרוח?
זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי ובשביל זה התכנסנו כאן היום
בראש מגדל עזריאלי. לבחון את השאלה.
"אבל איתי" קובי, אחד האופטימיסטים המעצבנים, שאל "אנחנו באמת
הולכים לקפוץ היום?"
"תראו" עניתי לו כשאני פונה למעשה אל כולם, סתם חיזוק קטן לאגו
שלי כשאני מרגיש כמו מפקד חשוב ובעל עוצמה "הכול פתוח". "אנחנו
כאן בשביל לבדוק האם יש טעם לחיים האלה, כמובן שכל אחד באופן
אינדיבידואלי יבדוק את השאלה הזאת עם עצמו היום, אבל עדיין
אנחנו כקבוצה באנו היום בשביל לבדוק אם יש טעם ואם נראה
שאין........" אמרתי והתחלתי לחוש לחץ קטן בחזה נוכח העובדה
שעוד כמה זמן אני עלול באמת למות. למות. לקפוץ מהמגדל הדפוק
ולהימרח על הריצפה כשהנשמה שלי הולכת לגן עדן, גיהנום, או סתם
פח הזבל של הנשמות. "בואו נתחיל" אמרתי "אני רוצה שכל אחד יתן
לי את הסיבה הטובה ביותר שלו למה הוא רוצה למות. כן דנה?"
"הסיבה הטובה ביותר שלי" דנה, הבחורה היחידה בקבוצה שבאמת היה
חבל לי שהיא תמות "היא שאני מרגישה שכל החיים שלי חוזרים על
עצמם כל יום." "המממ.." אמרתי "קיטשי מדי, עבור. אני רוצה משהו
אמיתי, מקורי, משהו עם רגש!" וחיים קפץ מייד "הסיבות שאמרת."
"מה?" שאלתי מופתע לכאורה כשאני יודע בדיוק למה הוא מתכוון אבל
מנסה לעורר עניין בקרב הקבוצה. "הסיבות שלך, הם נכונות לגמרי,
כל מה שאני עושה לא שווה כלום, גם אם אני אהיה כוכב עוד 200
שנה לא יזכרו אותי, ואם אני לא מאושר ממה שאני עושה כרגע, אז
למה לטרוח?"  "ואתה בטוח שאתה רוצה למות?" שאלתי, "כן אני
בטוח" הוא אמר, התקרבתי אליו  ושאלתי אותו "אתה לגמרי בטוח?"
"כן אני בטוח" "בטוח?" "אין ספק" "אתה מוכן לקפוץ עכשיו
מהבניין?" "ברגע זה" לקחתי את חיים, אחזתי בו חזק, ודחפתי אותו
מהבניין בריצה כשאני בולם את עצמי שניה לפני שאני נופל כמו
חיים שבינתיים הספיק להתרסק לו על הרצפה כשאי אפשר לזהות מה
הפנים שלו, מה הרגליים שלו, ובכלל מה זה העיסה המדממת הזאת שעל
הריצפה.
"עוד מישהו כאן בטוח לגמרי שהוא רוצה למות?" שאלתי, והצטערתי
על העובדה שזה נשמע כמו איום, כי באמת התכוונתי שמי שרוצה
למות, ימות כאן ועכשיו, אף אחד לא דיבר, "באמת, אל תתיחסו אל
זה בתור איום, מישהו כאן באמת רוצה למות?" שאלתי, ואחרי כמה
שניות איציק קם. "למה אתה רוצה למות?" שאלתי, מקווה למצוא
תשובה יותר מעניינת "תראה, אני כבר ניסיתי את כל הדרכים,
בהתחלה, בלימודים, למדתי טוב והתקדמתי לתיכון טוב, ומשם
לאוניברסיטה טובה, ושם השגתי לי תואר טוב בהנדסה. רק שנה אחרי
זה גיליתי שאני בכלל שונא הנדסה, ואין לי יותר כוח ללמוד, כל
השנים שלמדתי היו לחינם. אז החלטתי להיות אמן, התחלתי לצייר,
אבל זה לא הביא הרבה כסף ולאחר שנתיים של תסכול שרפתי את כל
הציורים שלי ביחד עם עליית הגג המסריחה שגרתי בה. ניסיתי להיות
חופשי, לא להיות כבול בשום דרך. היה לי כסף שחסכתי מהעבודה
וחייתי חיי בטלה מוחלטים. יצאתי, ביליתי, הייתי מסביב לעולם
בשלוש שנים האחרונות, ואפילו חייתי עם מישהי בשנתיים האלה.
ופתאום תפסתי, זה פשוט לא זה, שום דבר לא זה, לא העבודה, לא
הלימודים, לא הבטלה, אפילו האהבה לא סיפקה אותי, אז החלטתי,
זהו, גמרתי, וחשבתי שיהיה נחמד לעשות את זה עם עוד כמה חבר'ה,
כמוכם." כמובן שלקח לי כמה שניות לעבד את מה שהוא אמר ולבסוף
אמרתי לו "אתה מוזמן לקפוץ." הוא הלך כמה צעדים אחורה, נשם כמה
נשימות ארוכות ואמר בפשטות "טוב, ביי" הוא רץ הכי חזק שיכל
וקפץ. כמה שניות אחרי זה הסתכלתי וראיתי שתי עיסות מדממות
במרחק כמה מטרים זה מזה. 2 הלכו, 12 MORE TO GO. עכשיו שאלתי
שוב, "עוד מישהו בטוח שהוא רוצה למות?" טל קמה, עמדה כמה שניות
ואז רצה וקפצה. הרגשתי איך ככל שהזמן עובר אווירת המוות מתחילה
להשתלט עלי. "עוד מישהו?" חיכיתי כמה שניות והמשכתי "עכשיו.
למה באתם לכאן אם אתם לא בטוחים שאתם רוצים למות?".
נטע, פרחה ממוצעת למראה עמדה ואמרה "תראה, חשבתי, גם ככה הכול
חרא בחיים, כולם מושחתים והמדינה הזאת מתדרדרת לתהום." "אז למה
את לא קופצת?" שאלתי, בלבי קיוויתי מאוד שתקפוץ, משום מה שנאתי
אותה מאוד, אולי בגלל הדיכאוניות בגרוש וההתחסדות שלה "לא
יודעת, בכל זאת, יש כמה דברים נחמדים שאפשר לעשות בחיים."
הרגשתי שאני חייב שהיא תקפוץ "אין כלום, ראית כבר את הסיבות
שנתתי, אין טעם, כל מה שתעשי לא שווה כלום, וכמו שההוא אמר, אם
את לא נהנית ממה שאת עושה, אז מה הטעם?" כמעט צעקתי את המילים,
נחוש בדעתי שהבחורה הזאת חייבת למות "אתה בטוח? באמת כדאי לי
לקפוץ?" אמרה, ואני ראיתי שזה טרף קל "בטח, העולם הזה מסריח,
אין מה לעשות, אין דרך אחרת" ניסיתי לשסע אותה במילים שלה עצמה
"אני חושבת.." "אל תחשבי" עכשיו ממש צעקתי את המילים "תקפצי !
תקפצי! תקפצי!" היא נעה קצת באי נוחות עד שלבסוף היא צעקה
"שילכו להזדיין כולם! אני קופצת!" כמעט בהתלהבות אמרה את
המילים ואז רצה וקפצה במה שנראה לי כמעט אושר, אני החנקתי
קריאות שמחה בקולי, ולבסוף קול של התרסקות נשמע ואני ראיתי את
העיסה שלה שם, מצטרפת לעיסות האחרות.
פתאום גידי קם ואמר "אני לא יכול לעשות את זה, יש יותר מדי
דברים טובים בחיים שלי, אני לא יכול פשוט לומר "הכול חרא"
ולקפוץ, אני לא עושה את זה".
שאלתי אותו "אז למה באת?" הוא לא ענה ועזב את המקום. אחריו גם
שירי קמה ואמרה "גם אני לא יכולה לעשות את זה , אני הולכת."
"עוד מישהו רוצה לעזוב?" להפתעתי שלושה אנשים קמו ועזבו את
המקום גם הם, נו טוב, לא תהיה כאן התאבדות המונית.
היינו שישה, כמו בשיר, שישה אנשים שעוד לא בטוחים אם הם עומדים
למות עכשיו או לא.
פתאום קובי, האופטימיסט, שמשום מה לא עזב, קם ושאל אותי "למה
אתה רוצה למות?" "אני?" הייתי בשוק, לזה לא ציפיתי, ובאמת,
הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. "טוב, תראה" חשבתי רגע,
והתחלתי "כל החיים שלי אני הרגשתי שנועדתי למשהו, שאני הולך
לעשות משהו עם עצמי, משהו חשוב, וגם כל החיים חשבתי על דברים,
כמו למה אנחנו כאן, האם יש טעם, מה ישאר מאיתנו אחרי שנמות,
ולבסוף הפילוסופיה הזאת הביאה אותי למסקנה שאין טעם, אני לא
נהנה מהחופשה הזאת, כל יום שעובר רק גורם לי לדפוק את הראש חזק
בקיר, אין לי בשביל מה לקום בבוקר, וכשאני קם אני מרגיש איך
השיגרה אוכלת אותי מבפנים, איך הדכדוך משתלט עלי, כל יום אותו
חרא, וכשיש חופשה, אני פשוט מתבטל ומחכה שאני אחזור לעבודה
המשעממת שלי עד שלבסוף אני מתפוצץ, ובחמת זעם עוזב את הכול,
ואחרי כמה זמן חוזר עם המכנסיים למטה, לעבודה המשעממת, לשיגרה
הרגילה, לתחושת הייעוד כשלמעשה אני לא עושה כלום, למציאות שאין
לה שום דבר להציע לי, ולחיים האלה שפשוט לא הצליחו." אחרי
שאמרתי את הדברים נשמתי נשימה ארוכה ולראשונה הרגשתי שאני באמת
מוכן למות, אני באמת מוכן לעזוב את הכול, אולי רק בגלל העובדה
שאין מה לעזוב. אמרתי לקבוצה בנחישות "אני חושב שאני מוכן למות
עכשיו, מי עוד מרגיש כמוני?" כנראה הנאום הקצר הזה השפיע על
החבורה כי למרבה הפלא כולם הרימו את ידם וקובי הוסיף "אתה
צודק, אין טעם, לפחות נמות יחד." ואז, באופן ספונטני, כולם
עמדו, והתקרבו אלי, ראיתי את המוות בעינים שלהם, הרגשתי איך הם
משתלטים עלי, והתחלנו לצעוד, צעדים קטנים, איטיים. עד שהגענו
לקצה. שאלתי אותם "אתם מוכנים?" וכולם ענו לי "כן" ולימור
הוסיפה "כן, לגמרי, זה הרגע, זה הזמן, אני שלמה עם ההחלטה, אני
הולכת למות" ואז זה היכה בי, בצורה הכי חזקה שאפשר, שזה הסוף,
זה הרגע האחרון, וקובי אמר "בשלוש" כולם הינהנו בראשם וקובי
התחיל לספור, שלוש השניות הארוכות ביותר בחיים שלי, או שהוא
פשוט ספר מאוד לאט. "אחת" הרגשתי אותם, זהו, זה הרגע, המוות
הוא כאן ועכשיו "שתיים" וראיתי איך כולם כבר לא יכולים לחכות
עוד, מתענגים על הרגע בידיעה שסוף סוף הם הולכים להתנדף, "ש ל
ו ש" והם קפצו, כולם בהפרש של כמה שניות אחד אחרי השני, קובי
היה ראשון, כל השאר אחריו, ואני רואה איך כולם מתעופפים להם
שם. רואה את כולם כבהילוך איטי, מתנפצים להם על הרצפה כאילו
היו גלים שמתנפצים להם על המזח, הופכים לעיסות מדממות נוספות,
וזהו, שקט.
היינו שישה, נשארתי אחד, אם סופרים גם אותי.
חשבתי לעצמי בפעם האחרונה, האם אני מוכן?, אבל התשובה כבר
הייתה מוכנה מראש, יכול להיות שלא הייתי שלם עם זה במאה אחוז
אך האווירה השתלטה עלי כנראה, המוות היה שם וחיסל כל מי שנקרה
בדרכו, וכשחשתי את המוות משתלט עלי לגמרי, קפצתי



וזהו, נגמר. הפרק האחרון בחיים שלי.
הפרק הכי טוב.