הפטיפון הישן שבסלון מנגן שירי ג'אז מאוספים ישנים שנשמרו
היטב, אשר חלקם ודאי מבוגרים יותר מגברת אידל שגרה בדירה 2 שתי
קומות מתחתינו ותמיד שולחת לנו עוגיות קינמון. אין לי סימפטיה
לעוגיות קינמון. אין דבר שמזכיר לי זקנה יותר מהן, אפילו לא
בתים ישנים עם טיח מתקלף ומעורר סלידה בשכונות הישנות יותר של
תל-אביב ויפו. גם התקליטים הינם שבעי שנים, אבל הם מהודרים,
וניחוח המוסיקה שהם מדיפים נמס על דפנות האוזן כמו קצף טרי של
קפה, ומבחינתי הם רעננים ומלאי חיים יותר מכל מדיום מוסיקלי
אקטואלי. כששומעים את התופים ניתן להרגיש שהמקיש עליהם הוא אדם
בעל היסטוריה. ג'אז הוא היסטוריה, וצליליו נמסכים לתוך התודעה
באופן שאף מרצה, יהא בעל פסיפס תעודות רחב יריעה ככל האפשר, לא
יוכל אי-פעם לשאוף להצליח ללמד ולהחדיר בתלמידיו. מבחינתי, אף
אין דרך מענגת להשכיל מלבד להקשיב למוסיקה כל-כך ותיקה
ומופלאה, שהשנים לא מוסיפות ולא גורעות ממנה מאום.
תכלת גועלית פרושה על העיר. אני ממתינה כמעט בשאט-נפש לזריקות
של קרני-שמש שוקעות שיחליפו את התכול הגועלי הזה. אני תמיד
מתקשה להסביר מה יש בו שכל-כך מגעיל אותי. זו סלידה שטיפחתי
משנות הילדות המוקדמות, והבסיס שלה כבר לא משנה מכיוון שהיא
מושרשת כל-כך עמוק. תכלת של אחר-צהריים, כשאין רמז להתמהמהות
של השמש לשקוע. כיום, בכל אופן, התכלת הזו מזכירה לי שאני
בודדה, ועד איזה עומק מגיעה הבדידות שלי. יכול להיות, אפילו
סביר מאוד, שבילדותי המוקדמת זו היתה אותה הסיבה.
מכשיר הווידיאו שוב מקולקל. הוא שוחק את הקלטת שבתוכו ללא סוף.
אין אפשרות לחלץ אותה. ידוע לי שהיא כבר נידונה למיתה אכזרית.
זו קלטת ישנה, עד כדי כך שבתחילה לא היה ברור אפילו מה היא
מכילה. היינו בטוחים שזו קלטת הקברט שהשאילה לנו נואל, ונשמנו
לרווחה כשגילינו שכל שיש בה הוא חצי סרט של אינגמר ברגמן וכמה
רגעים גנובים מתוך "מעתה ועד עולם". סצינת ההתעלסות על החוף
נראית מגוחכת להפליא בתמונה שמתקבלת על המרקע, חרושה פסים
לבנים והולכת וחוזרת על עצמה שוב ושוב. הגעתי למסקנה שלדברה קר
יש פנים יפות, וכן שאם היה אובד לנו הקברט לא היה בכך משום
אסון, שכן בחורה אובססיבית כנואל היתה טורחת להשיג את הקלטת
המקורית מחדש, ומוסיפה לקנייה פומית וזוג גרביוני רשת חדש
לאוסף.
יש זריקות ורודות בשמיים. התמהמהות השמש. עוד מעט העייפות
תמשוך אותה מטה והיא תתחיל להתנהל בעצלתיים לקרקעית הים.
התהליך היגע של השקיעה. אבל עד אז, לשמיים עדיין יש צבע
מגעיל.
נואל היא צרפתייה שסמואל ואני הכרנו לפני שלוש שנים בחגיגת חג
המולד באנטוורפן, אליה נקלענו כשהשערים לגרמניה היו סגורים
וחברים בבלגיה החליטו להשיב לנו טובה ישנה ולארח אותנו. היא
התארחה שם, התאהבה בידיד שהבאנו איתנו, רועי, ועלתה בעקבותינו
לישראל. הם היו בטוחים שיתחתנו, והיא הלכה לאולפנא, צחצחה את
העברית שלה, קיבלה את השם "נועה" כאשר הוכשרה רשמית להיות
יהודיה וחודשים ספורים לאחר מכן זרקה את רועי למען הבחור שעזר
לה להתקבל לבית צבי, מבלי לשלם אגורה משכר הלימוד. סמואל טען
שהסיפור עם רועי נראה לו אבוד מלכתחילה, מישהי מטורפת שכל-כולה
ניחוח של חוץ-לארץ, חובבת תרבות דקדנטית של שנות הארבעים וספרי
אקזיסטנציאליזם, יחד עם חנון ישראלי שלימודי המחשבים ואחזקת
הדירה השכורה הם הדברים הבוערים ביותר בסדר יומו, שהדבר הפרוע
ביותר שעשה היה להתנדב למד"א בתיכון. אני, לעומתו, טענתי שכל
בחורה, ישראלית מבטן או צרפתייה גיורת, תעדיף לשמן היטב את
החוטים המושכים שעשויים לפתוח עבורה דלתות למטרותיה. אחרים
העדיפו שלא לנתח את המקרה יתר על המידה והתחלקו לקבוצות-תמיכה
שונות של "היא טובה מדי/יפה מדי בשבילו" או "הוא טוב מדי/מוכשר
מדי בשבילה". כך או כך, גם אותו בחור שעזר לה להתקבל ללימודי
המשחק נזרק על-ידה, הפעם כעבור חצי שנה בקושי, אבל מאז נואל
לומדת בשקדנות ומתפרנסת בתור סדרנית ב"גשר". סמואל ואני, אגב,
הם החברים היחידים שהחזיקו איתה מעמד לאורך כל הדרך ונותרו עמה
עד היום, כששמה בתעודת הזהות חזר להיות נואל והלאום, מה לעשות,
נותר "יהודיה". יהודיה שפירוש שמה הוא חג המולד. בשל אירוניות
כאלו ואחרות אני וסמואל בעצם כל-כך אוהבים אותה.
עכשיו כבר אין זכר ממשי לתכלת - רק בשוליים הקיצוניים ביותר של
השמיים, וגם בשוליים אלו התכלת דהוי ואנמי מכדי שהוא יוכל
להיות בעל משמעות או עניין כלשהו. אין לו עוד את הכוח להוות
מטרד. השמיים צבועים בכתום-ורוד חיוור. העננים טבולים בגוונים
עמוקים של ורוד וסגול ואדום. השמש כתומה זרחנית. תמונת הנוף
שמתקבלת, לפחות של הרקיע, מרהיבה. אני מרוצה. ככה אני אוהבת
אותה, על המצע הזה.
סמואל מכיר אותי כבר שש שנים ועדיין טוען שהוא אוהב אותי.
התספורת שלו משתנה. צבע השיער שלו משתנה. המוסיקה שבמערכת
הסטריאו בחדר שלו משתנה משעה לשעה. מיני הפאקטים שמאכלסים את
המגירה העליונה בשידה שלו משתנים בהתאם לתדירות וליעדי הנסיעות
שלנו לחו"ל. רק הדירה שלו נשארת במקום, אותה דירה ישנה ומטופחת
שהוא מחזיק בקנאות מאז שהיה בוגר דיו כדי להחליט החלטות בעצמו,
או לפחות בוגר דיו כדי שהוריו לא יוכלו להחזיק אותו בבית יותר.
רק הדירה שלו, והבחורה שהוא אוהב. כלומר, הבחורה בהחלט משתנה.
לא נמצא האדם שיכיר אותי לתקופה של יותר משליש השנה ושיגיד
שאני לא משתנה. אבל האהבה שלו, כך הוא טוען, נשארת איתנה. היא
לא תשתנה. לרוב, אחרי שהוא מצהיר על כך - והוא אוהב להצהיר -
הוא מוסיף קלישאה כלשהי על אהבה, כמו ילד קטן שמרגיש שהוא
מצליח לשכנע בדבריו ומנסה להיראות חכם יותר. "אהבה לא קונים
בדיוטי פרי ולא משלמים עליה מכס", זו היתה הפנינה האחרונה
ששמעתי ממנו, לפני יומיים בלבד. התהליך ברור וידוע מראש: סמואל
משחרר הכרזה בומבסטית על רגשותיו כלפיי; כשזו לא סוחטת ממני
תגובה נשית מתרגשת/היסטרית/מתחנחנת הוא מוסיף עליה קלישאה
שטותית; אני ממשיכה את הקלישאה שלו בהערה סרקסטית; סמואל מעוות
את פניו בשלל "פרצופים נעלבים", שבמקום לעורר את חמלתי מעוררים
את הצחוק שלי; מכאן והלאה הדרך קצרה למאבק ילדותי שטיבו תלוי
בסביבה שלנו. בבית, למשל, המאבק מסתכם בקרב כריות שבו הניצחון
שמור תמיד לי. בזאת בוחר סמואל להמחיז את אהבתו - במשחקי חיזור
שמובילים למבוי סתום גלוי מראש. ואני, כפי שהוא יודע היטב,
מטורפת איחשב אם אי-פעם אתן לחן שלו לשבות אותי. אשמר ממנו אם
ברצוני לחסוך את הכאב של השתלהבות פעם ושריפה כפליים.
השמיים דועכים. הסגול מתחיל לצבור שליטה. השמש הולכת ונסתרת
מעיניי.
אני שוכבת על הספה שבסלון. היא רכה; אני נתונה באפיסת כוחות.
הימים הארוכים והשוחקים של השגרה מותירים בי את חותמם. אנרגיות
נותרות בי רק כדי לחוש, וכל פרט ופרט בבית הזה הרה בתוכו
משמעויות אינסוף. הפטיפון ואוסף התקליטים שלידו; ריח הקינמון
עוכר השלווה מהמטבח; הווידיאו המקולקל והקלטת שנהרגת בתוכו;
הבגדים של נואל זרוקים בערבוביה על הכורסא ליד; התמונה המחויכת
שלי ושל סמואל נחה במסגרתה על השולחן; והחלונות הפעורים
לרווחה, פורשים את תמונת השמיים בין קצוותיהם.
הדמדומים מלווים אותי בשעות הבדידות; זהו הזמן היפה ביותר
ביום. זמן של אבדון, בדיוק אותו אבדון המשוחזר יום מדי יום
בחיי. הזמן היחיד שבו כמו משומקום צצים שפעה של צבעים מתעלסים
בנוכחות כדור אש, ונעלמים כלעומת שבאו. הזמן הזה נמשך לאורך
פרק זמן ארוך בהרבה מכפי שאנשים מעריכים לרוב; אנשים אינם
רואים בדמדומים דבר מלבד שקיעה. הם נהנים להדביק עליה תווית של
רומנטיקה ולהנציח אותה ביצירות אמנות, עורכים לה מחוות אינסוף
מבלי להעריך אותה בכלל. לא כך אני. היא גורמת לי להעריך את
החיים שלי, לא לטובה ולא לרעה אלא באופן אובייקטיבי, כמו
מכריחה אותי לחשב אומדן של השטח שעליו הם מתפרשים: אני
סטודנטית שגרה במרכז תל-אביב ומתפרנסת מעבודות תרגום. יש לי
סלידה מאינטימיות משפחתית שמתבטאת היטב בכל הקשור לזקנה
ולדברים ישנים עד שעבר עליהם הכלח, ולעומתם יש לי אובססיה כל
דבר שיושנו אינו מונע ממנו להיות אלמותי. אני אוהבת מוסיקת
ג'אז, אמנות סוריאליסטית, תיאטרון שוליים וסרטים קלאסיים.
חבריי הקרובים הם ידידה צרפתייה משוגעת שמזכירה לי תמידית
ששפיות היא דבר יחסי, וידיד-מחזר נוירוטי שמזכיר לי תמידית
ששפיות אינה דבר אשר ברשותי שליטה עליו. אני תשושה. נוטה לשקוע
בניתוח יתר של המחסור המיותר של חיי. שמי הדמדומים הללו,
בנקודה בה נושקים סגול וארגמן, הם המראה שמציב מולי הטבע. ככה
החיים שלי נראים. משהו חסר היגיון ויפה עד כאב שבא משומקום
והולך אל שומקום. הוא חוזר על עצמו יום מדי יום, יוצר
אוקסימורון של טירוף שגרתי. אוקסימורון של סגול וארגמן.
אוקסימורון של א-ני. ובסופו של דבר, הרי אני אוהבת
אוקסימורונים. אני אוהבת ושונאת את הקיום שלי, שהתמשכותו
פרדוקסלית עד אין קץ.
דמדומים. שלב המעבר בין היום והליל. אם אמשיך ואלווה את
התהליך הזה יום מדי יום מתחילתו ועד תומו, המלנכוליות תהרוג
אותי. תחנוק אותי עד שגרוני יכחיל ונימי הדם הששים להתפוצץ
יצבעו באדום את ראשי וחזי. גם בגופי ישקו סגול וארגמן.
© ינואר 2002 |