שנים עברו מאז שהגענו הנה. מיכאל עדיין שוגה לעתים באשליות
טיפשיות שהוא כאן לבד, שאני נמצאת בצד האחר עם הילד שכלל לא
נולד לנו וחיה חיים מאושרים ותקינים, שאינני יכולה לשמוע אותו.
בכל פעם שזה קורה, אני מתקנת אותו. לפעמים בסבלנות, עם קול
קטיפתי וטון רך שמשתמשים בו כשמדברים לילד מפגר, אבל ילד מפגר
שאוהבים. פעמים אחרות, בעיקר כשהיבבות שלו באות בזמן שפשוט לא
נותרים בי עוד כוחות לשאת אותן, אני גוערת בו בזעם. כך או כך,
הוא משתתק, כאשר אני יודעת שהשתיקה שלו לעולם אינה סופית.
כאשר שנה לשהותנו עברה, ומכיוון שהסתגלנו לתנאי המקום, אפילו
שמיכאל היה עדיין שרוי בהכחשה, הגיע הזמן שלנו להתמזג עם שאר
השוכנים. קיבלנו חלקה לא רעה בשיכון רגבים ד' ושני שכנים
מקסימים, זלמן ומנחם, שלחמו במלחמת השחרור ושהו כאן זה זמן רב.
כשלמדנו להבין את הווי המקום הם היו הראשונים לקבל את פנינו.
"כאן האוכל הכי טוב" הצביע מנחם על הנקודה השמאלית הקיצונית
בחלקה, "יותר טוב מכל חמין שאמא שלי יתברך שמה היתה מכינה בימי
שבת"; "וכאן", מיהר זלמן להורות על נקודה אחרת, "הכי נעים
להיות כשימי החורף באים וגם האדמה מתחילה להרגיש שקר". הם טרחו
להדריך אותנו בכל נקודה שהכירו, כיאה לציונים יודעי דרך-ארץ.
מיכאל סירב לראות את כל זאת. הוא המשיך לתהות האם התחתנתי עם
מישהו אחר, ולמה הקול שלי מתנגן כשאני מדברת עמם, האם אני
בוגדת בו? המשכתי לתקן אותו. אז הייתי סבלנית. אז גם הייתי
נחושה בדעתי לגרום לו לראות. המסכן המשיך לראות את החשיכה ואת
החשיכה בלבד. הוא לא ידע למצוא את שבילי האור שבה. הוא לא ידע
להתבונן דרך הנקיקים. זלמן ומנחם אמרו לי שלא לנסות אותו בכלל.
"מיכל, את צעירה, עדיין יש בך תקווה ורחמים, ואת מלאה באהבה"
הם אמרו, "למה לבזבז את כל השפע שיש לך על אחד שנשאר בעיוורונו
ומסרב לפקוח את עיניו?". נכון לאותו זמן - חשבתי שלא צדקו.
מיכאל הלך למלחמה בלב שלם ונחוש בדיוק כמוהם, ולא שב ממנה
בדיוק כמוהם. וחרף היותו סומא אל מול פניי - אני עדיין לצדו,
פניי עדיין מולו, ומאהבתנו לא נגרע מאום. אבל שתקתי להם, כי את
הכוח של מילותיי הייתי צריכה לאגור עבור מיכאל.
זמן הוסיף לחלוף מאז, ונקודת ההשקפה שלי מאז שנכנסנו שנינו
לשיכון והתמזגנו עם השכנים השתנתה. אני חושבת שהשתנתה כאשר באו
שכנים חדשים, קורבנות הטבח במערת המכפלה, ורק אז הבנתי כמה זמן
עבר. עשרות שנים. לא שנה או שתיים, כפי שגרם לי מיכאל לחשוב,
עם קובלנותיו החוזרות ונשנות. עשרות שנים. אולי שלושים, אולי
ארבעים. שכחתי באיזו שנה עברנו לכאן, ולכן לא יכולתי לחשב זאת
כראוי. מכל מקום, קיבלנו שני שכנים חדשים, אם ערביה שבעת שנים
בשם נעמת ונכדה בן העשר זוהיר. ברגע שהגיעו התחבבו עליי.
נחשבתי כבר לוותיקה בשיכון, והדרכתי אותם בדיוק כשם שזלמן
ומנחם הדריכו אותי בזמנם. אני ונעמת היינו מנהלות שיחות נפש
ארוכות, ואת זוהיר הייתי משעשעת והייתי שרה לו. מיכאל סבר שזהו
ילדנו שאני שרה לו, והחל לנהוג בזוהיר כבבנו. נעמת הכירה לו
תודה בשל כך, אבל כאשר היו השניים עסוקים פעם שאלה אותי אם הכל
בסדר איתו. "למה הוא שואל על השער המוגף ללא הרף? למה הוא
מוסיף לטעון שאינו מוצא אותך ורק שומע את קולך? האם אינו מבין
היכן הוא נמצא?". השתיקה שהשבתי לה הביעה את כל שהיתה צריכה
לדעת. השאירה אותי עמה וסיפרה לי על קרובי משפחתה שפוקדים מדי
פעם את קברה ומניחים עליו פרחים טריים. "כאשר הטל נושר מהפרחים
ומחלחל לאדמה, הידיעה שאינני בין החיים ברורה לי יותר מכל, אך
אני מקבלת הרגשה שאני חיה, שהם ממלאים אותי חיות", היא אמרה,
בקול ספוג כיסופים, "ולו יש אותך שאוהבת אותו כל-כך, ועכשיו
אימץ אל ליבו גם את זוהיר. כיצד אינו מרגיש חי?"
"זהו העניין", השבתי, "שאולי תחושת החיות שאנו מעניקים לו
מבלבלת אותו. אולי היא גורמת לו לחשוב שאנחנו עדיין חיים,
ושהוא תקוע במין תהום מוזרה או מימד אחר שלא מאפשרים לו לחיות
חיים נורמליים. אולי אני צריכה לעשות משהו בנוגע לזה?"
"הרף, בתי, זוהי מחשבת תמימים!" ירקה הזקנה את מילותיה (לו היו
לה ידיים, היא בוודאי היתה סופקת אותן במלוא כוחה), "גבר מת
הוא גבר שמרגיש שהוא מת, ולא בהכרח גבר שהוא גוויה. עד שלא
תגרמי לו להבין שרוחו עודה חיה, הוא יוותר לנצח באשליות ולא
ידע היכן ראשו והיכן קצהו מרוב שיגעון".
ידעתי שנעמת צדקה, אך לא ידעתי כיצד ליישם את העצה הסמויה
שהגניבה לי בדבריה. נפשי שוקטת ומיכאל אינו יודע שקט, כל שהוא
יודע הוא סימפוניית הבלבול והחרדה. לו הייתי יודעת כיצד להפסיק
את הנעימה המייסרת את רוחו, הייתי עושה זאת - אבל חוסר הידיעה
שלי גרם לי להרגיש יותר מתה ממה שאני.
כיוון שלא יכלתי לעזוב את מיכאל לנפשו, שהרי הוא זקוק לי,
התייעצתי עם נעמת ובאחד הרגעים, כאשר חיפש מיכאל את זוהיר, לא
מצא לא אותו ולא את נעמת. כאילו בלעה אותם האדמה.
הוא החל לקונן על מר גורלו, על בנו שאבד לו בדיוק כאשר סוף כל
סוף מצא אותו, על חייו שאינם חיים. בדיוק אז הבין את מצבו,
שהוא בעצם הפוך - שאלו הם אין-חייו שהינם חיים. שהוא מסוגל
לחיות לו הוא רק אוזר את החיים מתוך רוחו. אלא שעתה, למרות
התובנה שגילה, גילינו שאין באפשרותנו למצוא שוב את נעמת
וזוהיר. פנינו לזלמן ולמנחם, הוותיקים יודעי-הכל, והם בישרו
לנו שנפשותיהם של נעמת וזוהיר עברו לחלקה אחרת, לעפר המושבות
ט', והם יוכלו לשוב אלינו רק אם ישיבו אותם בכוח. ואת הכוח הזה
לא ידענו היכן למצוא.
ואמנם, עצוב היה לשנינו שידידינו היקרים עזבו, אך לפחות עתה
נפשותינו היו שקטות, לאחר שמצא מיכאל את הסוד לשקט הנפשי ואני
מצאתי את השקט שבמנוחה מתלונותיו. ואתם, אם בבואכם לבית הקברות
תגלו בחלק ד' את קברם של מיכל ומיכאל, הניחו פרחים טריים על
קברינו, כיוון שהטל הנושר מעליהם ומחלחל אל רגבינו מעניק לנו
תחושה של חיות.
© נובמבר 2001 |