To all whom had suffered heart break ever

"יתגדל ויתקדש"...
עכשיו אני לבד
השביל באמצע
אבל אנחנו כבר משני צידיו
הזלנו דמעות על מה שאבד
וכל יום שחולף
עוד ימלא אותנו צער
על שעבר. ונגמר. ונסגר

אנו עוטפים את המיתוס
במטרים ארוכים של בד,
תכריכים בוהקים ביפי לובנם
לאהבה שמתה
צעד אחר צעד
צער אחר צער

רובד אחר רובד התקלפה ממחלפותיה
דהתה מכל גווניה
נכלמת שוכבת היא עתה לפנינו במערומיה
דמומה, אבודה ושוקטת

נדמו קולות מטחי המילים
שדקרו כחרבות מתהפכות
פסק גם ברד הכעסים
שזיעזעו והטריפו דעת
שקטו איוושות האהבה
שבין הסדינים
חרב הקן ועפו היונים
עפו, הגביהו טוס
אל על, אל המרומים
ולא שבו עוד ימים רבים, ארוכים

עומדים היינו שם מביטים בה
באהבה שמתה
חפויים ואבלים
ראינוה ברדתה אל באר השחת
אל בור עמוק של יגון חשוך
והיינו כחולמים
לא מאמינים

פיזרנו עפר דביק ובוצי
לח מדמעותינו כי רבו מאוד
וסתמנו הגולל על זו
שלחמה בגבורה
שהדביקה אותנו כשמעדנו
וכשעיוורוננו הרחיק אותנו זה מזו
היא עדיין לא ויתרה

על זו שהתחייכה אלינו
ותעתעה בנו לא פעם תעתועים
שסתמה החורים והסדקים
של אחרי רעידות האדמה והזעזועים
וקירבה פערים
ובנתה לנו גשרים
זה אל זו, פעם אחר פעם

על זו אשר בטיפשותה
לא הרפתה גם כשכבר לא הייתה שם
נוכחת בממשותה

תלולית עפר תופחת והולכת בנינו לה
הנחנוה בשלום על משכבה
סמוך לשתיים אחרות זעירות
לשני יצירי כפיה
פירות רגעי חסדיה
אשר קדמו לה

עומדים היינו שם
רווים אויר ספוג קילוחי גשם אחרונים
ובתוכנו כבר מתחייכת לה תקווה
לשוב ולהיפגש
עת גילוי המצבה
במלאת למוות יום השלושים

הצדענו לה בפעם האחרונה
ושבילים נפרדים הרחיקו אותנו
פעם נוספת לכיוונים שונים
לדרכים אחרות
לחבלי לידה קשים, חדשים
של מה שעוד עתיד
לחייך אלינו ולתעתע בנו
ולהדביק אותנו ולהרים אותנו
כשנמעד ונקום
ננער אבק של כאב מר
ושוב נמעד ושוב...
ובאופק כבר מתנופפים להם ברוח
נרקמים להם בחשאי
בדי תכריכים חדשים
בוהקים בלובנם ויפים...
יתגדל ויתקדש"...


סתיו 1995