ד"ר פואד הסיר את התחבושות מהלב שלי ובחן אותו בהשתאות.
"זה נראה טוב", הוא אמר בשביעות רצון של אמן מעבודתו, "בקושי
רואים צלקת", הוא הוסיף תוך שהוא לוחץ על הגלד. הוא תפר את בית
החזה ורשם לי מינון תרופות, "ליתר בטחון, שתבריא לגמרי".
המבטא הערבי כמעט ולא הורגש וחמימותו נסכה רוגע ושלוה.
יצאתי מהמשרד בצעדים כבדים, הלב עדיין כאב לי. הבטתי ברשימת
התרופות הכתובה בכתב רופאים אופייני, דומה יותר לציור אבסטרקטי
מאשר לצורת תקשורת מקובלת בין בני אדם, והשלכתי אותה לפח. בדרך
למכונית השלכתי גם את לבי למכולת איברים שעמדה ביציאה מהמחלקה
הפתולוגית. לתדהמתי ראיתי שם לבבות רבים חלקם עדיין מפרפרים.
חשתי קלילות, רגליי ריחפו נטולות רתמות מציאות, מנותקות מכוח
הכבידה ולראשונה מזה זמן רב אינן נושאות משקלה של תוגה וערגה.
ככל שהתרחקתי מהמכולה התגבר קול חרישי, קול בכי מלא כאב.
ניסיתי להתעלם, ככלות הכל היה זה בי"ח והטרגדיות בו געו מעבר
לחומותיו. אך הבכי הפך לזעקה באוזניי. פניתי לאחור וחיפשתי את
מקור הכאב הנורא הזה. צעדתי לכיוון הכניסה והקול צמרר את גופי
בייאושו החודר. מצאתי את עצמי חוזר על עקבותיי, רגליי הוליכו
אותי למכולת האיברים, רכנתי מעליה ובחנתי את האיברים המגואלים
בדם. בין רגליים כרותות, עוברים מבעיתים ולבבות הפועמים את
פעימתם האחרונה ראיתי גם את לבי, מונח אילם ונטול חיים. הזעקה
חלחלה לתוכי ולמרות שלבי התכונן להאביס את החיידקים ונפרד
מתפקיד
ייצור רגשות בגופי, עדיין פעמו בי תחושות נושנות. חמלה שלחה
אותי לנבור באשפת חלקי האדם, ולמרות הבחילה שחנקה את קיבתי,
חפרתי בנחישות. לאחר דקה ארוכה, אחזתי בידי לב פועם, צלקת
עמוקה בערה בו והוא בכה בייסוריי שאול.
לפתע הכרה איומה הכתה בי: היה זה ליבה, היה זה ליבה שזועק כעת
את שמי. רעדתי והתרגשות איומה אחזה בי. חפנתי את הלב היקר בשתי
ידיי ורצתי כמטורף למכונית. הוא גסס בידיי וידעתי שהדקות
ספורות.
ביד רועדת הכנסתי את המפתחות והתנעתי את הרכב. זיכרונות שטפו
אותי כהוזה, חודשים ארוכים של יחסים מתוקים צפו. הזכרונות ארבו
לי, אהבתי בערה. מכוניתי דהרה, מתפתלת בכביש הסואן.
דקות ספורות מביתה הרגשות האחרונים דעכו. ללא לב בגופי הם יצאו
ולא נוצרו מחדש.
עצרתי את הרכב ובהיתי בלבה המפרפר את פרפורי מותו, היא לא
צריכה אותו כעת, חשבתי לעצמי והמתנתי למותו.