מה אני חושב כרגע?, אני חושב שנמאס לי לחשוב, אני חושב
על..........
שבע, ועל מה כמה? וכל זה, זה לא אומר כלום, אבל מה זאת אשמתי?,
אני לא שולט על זה, נכון?. אני משוגע, זה ברור, משוגע אבל עם
שליטה עצמית, פסיכולוג - לא צריך, כולם חבורה של צבועים
שפועלים אך ורק לפי שעון. על מה אני חושב?, אני חושב שאני צריך
להתאמץ לחשוב כדי לכתוב משהו הגיוני כאן, הרי מה הטעם
בלכתוב......גוש גוש בלאש מוש קאן, הרי זה מה שעבר לי בראש
הרגע. וחוץ מזה מה איכפת לי, מה אתם לא מבינים, אתם יכולים
לקפוץ לי, במילים יפות. בא לי סולייה של נעל, כמו במקדונלדס,
רק בלי הלחמניה, או לפחות מה שזה לא יהיה. אני רוצה......אלף
שקל, סכום אידיאלי, בטח אני יבזבז אותו כרגיל על משהו לא נחוץ,
או שאני ייסע לח"ול, כן, בדיוק, אני יסע לח"ול. אני יסע
ללונדון, לגמרי לבד, ילך לכפר וימצא עבודה באיזה חווה. אני
יקום כל בוקר כדי לעבוד, ויחזור כל ערב כדי לישון, עד שאני יסע
לאיטליה. ואז אני ימשיך להמציא לעצמי עתיד שבחיים לא יתממש,
אבל זה לא משנה, כי על זה עכשיו אני חושב. לברוח לאנשהו, זה
ממש לא משנה לאן, כל עוד זה יהיה רחוק, רחוק מאוד מכאן. לא
בגלל שכאן זה גרוע, בגלל שכאן זה כאן, וכאן כבר לא מספק, כאן
כבר מתחיל לשעמם. אולי אני יעבוד בצרפת, ברשת של מקדונלדס,
ימכור סוליות נעל, בתוך איזה לחם נפוח, שעבר זמנו, יגרוף את
הכסף של האנשים שעדיין אוהבים את זה, ויחיה באיזה דירה וחצי
עלובה בפאריז, הכוונה היא לחיות לבד. אם אתם חושבים שאני אי
פעם יתחתן, תשכחו מזה, אני לא מחפש יציבות בחיים, אני מעדיף
למות בגיל 40 ושמיציתי את כל חיי, והייתי כבר בכל העולם,
והתנסיתי כמעט בהכל, מאשר לחיות עם איזה אישה, שצועקת עליך כי
שכחת להוריד את האסלה, ולמות בגיל 80, או אני יודע מה. אבל הכל
רק בתיאוריה. אז אני כביכול לא יודע כלום, ושוב זה לא משנה, כי
אני כאן כדי להגיד מה אני חושב ברגע נתון. אז איפה היינו?,
אחרי שאני לא יתחתן בשום אופן, ויבטל את ערכו של מוסד הנישואין
המפואר שכל כך הרבה אנשים נשבים בקיסמו. אני יהפוך להיות צלם.
כן צלם, אני ילמד צילום בניו-יורק, מנהטן, ואחרי זה אני יחפש
עבודה בניו-יורק עצמה, אני יהיה שם כ3 שנים לא יותר מזה, עד
שאני ימצא עבודה באיזה ארץ שלווה כמו קנדה למשל, בחברה של
דוגמניות. את חיי אני יעביר בצילום דוגמניות, מכירת אשליות
וחלומות לילדות בנות 18, והכי חשוב, חיי מין סוערים, כל לילה
ולילה. העיקר להחליף, עד שנמאס, ואז משתקעים, אני חושב שימאס
לי מכל העסק של חיי הזוהר כביכול, והיופי המלאכותי של
הדוגמניות, אני יצטרף לצבא הישע, וינדוד כל חיי בעזרה לזולת
בכל רחבי עולם, או שאני יצטרף לאחד האירגונים הלוחמניים הללו
של נגד זיהום הסביבה, ובהם גם כן, אני יסתובב בעולם, יחד עם
חבורה של אנשים, שקופצים בלי חשבון על ספינה שצדה לוויתנים
ביפן, ואני יצלם הכל, בסטילס כמובן, וגם אז, שאני ירגיש שזה
כבר לא מספק, ושום דבר כבר לא ממריץ לי את האנדרנלין, אני
יתלבט בין שני דברים.
הצטרפות לצבא, לקריירה צבאית, משהו להעביר את הזמן. או שאני
יתחתן, יהפוך להיות כמו כולם, ישתקע באיזה ארץ שקטה, סביר
להניח קנדה, יהיה לי איזה בית עם שתי קומות, וגינה, שני ילדים
בן ובת, וכלב שיקראו לו רוקי. סתם, כרגע נתתי לכם את האידיאל
הנדוש, החלום האמריקאי כביכול, לא רק האמריקאי, החלום של מרבית
האנשים. אולי אני יהיה כזה, אולי גם לא, מה שבטוח, אני יהיה
בסופו של דבר.......
מטפס הרים, כן, זה היעוד שלי, לטפס על הרים באיטליה, טיבט
ובאפריקה ודרום אמריקה, לעמוד פנים מול פנים כנגד הסכנה,
ולצחוק לה בפנים, כאילו שום דבר לא חשוב, לא להשאיר שום דבר
מאחורי, רק להמשיך לזוז, לא לחכות כדי שהשורשים יתחילו להתפס
באדמה, וכך יהיה קשה בהרבה לעזוב. אבל מה אם טיפוס הרים כבר לא
ילהיב, מיציתי את העסק, טיפסתי על כל הר מפורסם, ומה אז?.
אני יפתח חנות למשקאות, חנות שאף אחד לא ניכנס אליה, ושודדים
אותה פעם בחודשיים, ולאף אחד לא איכפת. אני יישב שם כל היום,
יסתכל על בקבוקי היין היקרים, ויהרהר. אולי אז...לבסוף שיגמרו
ההירהורים, אני ילך לאוניברסיטה, לאיזה מקצוע דפוק, שאין ביקוש
אליו, סתם בשביל הקטע, אני יילך ללמוד ספרות, או פילוסופיה.
יעזוב את האוניברסיטה באמצע, כי כרגיל, כבר ימאס לי, שום דבר
כבר לא יהיה מעניין, ואז אני יהיה מאבטח, אני יילך לקורס
מאבטחים, לאחר ניסיון צבאי, הם יקבלו אותי, ואז שוב אני יטייל
בעולם, אך הפעם לצידם של מפורסמים, או שאני יהיה מאבטח של שדות
תעופה, שלוש שנים אני יהיה בעסק, עד שימאס. ואז אני יעבור שוב,
לארצות הברית, אני יהפוך לשוטר או בלש, כל יום פשע חדש, כל יום
שוב, חיים כנגד הסכנה, ואם לא אהרג, אשאר במקצוע הזה, עד יום
מותי, או שאפרוש, ואז סוף סוף אתחתן, שכבר ימאס לי לנדוד, אני
יתחתן עם אישה יפה וחכמה ( בטוח יש כאלה), יהיה לי רק בן אחד,
או בת, ממש לא איכפת, אני יחנך אותו לפי הדרך שלי, כלומר שיהיה
כמה שיותר נורמלי וכמו הסביבה, שיהיה לו ילדות מושלמת, ואז הוא
יילך לקולג' כמו כולם, יהיה בנבחרת הפוטבול, ימצא לו חברה,
יתחתן, וירוויח משכורת ממוצעת כמו כולם, יהיה עמיד ויחיה עם
אישתו וילדיו, כלומר נכדיי, בבית עם גינה וכלב קטן, שאפשר ללטף
בלי שינשוך אותך. וכך הלאה והלאה, השנים יעברו, עד שאני יכנס
לדיכאון מסויים, שאיני יכול לעשות את הדברים שהייתי עושה, בגלל
זקנתי,ואז אני יסע עם אישתי, לאיזה בקתה מושלגת בהרים, ושם אני
יכתוב ספר, אולי אפילו כמה ספרים, חלקם עלילתיים, ואחד......רק
אחד שיספר את קורות חיי ומה אני חושב, ספר שאף אחד לא יקרא,
ואז אני ישים אותו בארון זכוכית, עם דרשה קטנה, שאומרת.
"זהו ספרו של אדם, שלא ידע מה רצונו בחיים, והמסקנה היחידה
שהגיע אליה, מתוך כל השינויים שביצע, היא שבסוף חוזרים להתחלה,
ושינויים, לא אורכים יותר זמן ממה שציפית, אז חשוב פעמים, לפני
שאתה חושב מה תעשה שתהיה גדול".
ואז אני יסתכל על הדרשה, ויחשוב על מה שאני כותב עכשיו, ויראה
כמה זה דבילי כביכול, וכמה אני דפוק, שאני אומר, אפילו בצחוק,
מה אני יעשה כשאני יהיה גדול.
אני יישב אז בכיסא הנדנדה, מרגיש כאילו מיציתי את חיי ועכשיו
העת לנוח, יראה בטלויזיה את כל התוכניות הללו, שאפילו אם אתה
יודע שהן תת רמה, אתה רואה אותה בכל זאת, מתוך שיעמום אולי,
ואולי בגלל שזאת תת רמה, ואין אחד מאיתנו, אפילו אם הוא מכחיש
זאת, שלא מרגיש נוח כשהוא רואה תת רמה. אני יעביר את חיי
בצפייה בטלויזיה, יחשוב מה יכולתי לעשות ולא עשיתי, ירצה
להעביר את הזמן לאחור, וישקע בדיכאון, כי דבר זה אינו אפשרי.
לבסוף אשלים עם גורלי, ואמות , אין לי מושג איך, והבעייה היא
שזה הדבר היחידי שאני לא יכול לדמיין, אך הכנסתי אותו בכל זאת,
כי זה סוף פוטנציאלי ל"סיפור" הזה. יכול להיות שאני מפחד
ממוות, אין לי מושג, ואף פסיכולוג מתחכם לא יגיד לי ממה אני
פוחד וממה לא, גם אני יכול לקרוא איזה שני ספרים, להאזין לאיזה
הרצאה מטופשת, ולחשוב שאני מלך העולם, ושאני יודע יותר מכל אחד
אחר על עצמו. אולי אני לא ימות, אבל זה כבר סיפור אחר, מה שלא
יהיה, אצלי הוא כבר בטוח יהיה, ואז ימאס לי ממנו, כמו תמיד.
יום טוב.