עיניי נפקחות לאט לאט, בלי רצון ממשי באמת אלא רק תוך כפייה
אישית שלי עליהן. שש וחצי. עוד שלוש שעות צריך להגיע לעבודה.
להיות אם עובדת זה קשה. שאף אחד לא יגיד לכם שהקצבה ההיא
מהמדינה מספיקה לי למשהו. אני קמה באיטיות גמלונית מהמיטה,
מעבירה יד רפויה על השער כדי שלפחות ישתדל להיראות בסדר. אני
עוברת דרך המסדרון לסלון ומגיעה למטבח. המטבח הוא החדר הכי
עמוס בבית שלנו. אפשר להגיד את זה בלי שום רגשות אשמה כלפי שאר
החדרים בבית. בסלון חסרים רהיטים, ו-2 חדרי השינה כמעט ריקים
לחלוטין, רק מיטה ושידה. המטבח פקוק כמו בוקר עמוס מכוניות
בכניסה לעיר.
המקרר הירוק והפרימיטיבי שלנו עודנו שם, זכר עתיק לתקופה שאבי
עוד חי כאן.
בנוסף למקרר יש גם 3 כיסאות, השלישי יתום כבר כמה שנים. למרות
ההגיון הפשוט, עדיין לא מצאתי סיבה להוציא אותו. יעל יושבת על
הכיסא שלה. תמיד היא יושבת באותו מקום. כל השולחן עמוס אוכל.
שאריות של ארוחת הערב של אתמול ניצבים כמגדלים איתנים על
השולחן החום הישן. גבינות ו-2 סוגי לחמים מתערבבים יחד בתוך
גלגלי השיניים הטוחנות בתוך הפה הגדול הזה של בתי הקטנה.
אכילתה נדמית כה מנומסת, שרק המביט בה היטב כמוני, כמו במעקב
אחרי אויב מדינה, יכול להבין שכמות האוכל שנכנסת, לא יכולה אף
לנסות ולהשתוות לכמות האנרגיה שיוצאת. יעל אפילו לא עוצרת. קצב
האכילה נותר כמקצבו האחיד של בטהובן בנגינתו על פסנתר. פרוסה
עבה של לחם נפרסת במהירות, רק יד אחת אוחזת בסכין הכתומה החדה,
משום שהשנייה עדיין עסוקה בדחיפת האוכל לפה כדי שייכנס יותר
מהר ויפנה מקום לאובייקט הבא. אני מכנה אותם אובייקטים כי יעל
לא שמה לב אפילו מה היא מכניסה לפה. לא רלבנטי אם זה חסה או
במבה גדולה. העיקר שזה נכנס ומשאיר זכר, אפילו אם קטן, בחלל
הקיבה שלה, שגדלה מדי יום. מדי יום כמות האובייקטים שהיא
מצליחה לדחוס בבת אחת לפיה ולקיבתה, גדל. לאחר שעתיים וחצי
בממוצע לארוחה, היא עוצרת. כמו נחנקת בפתאומיות ממעשיה, היא
שומטת את ידיה, לפעמים מזון נופל לה מהפה על השולחן. היא
מתבוננת סביב, סוקרת אחר אותה כוס מים פושרים שתעזור לה להוריד
לגמרי את כל מה שהרגע אכלה. היא גומעת במהירות את המים, בקולות
רמים של מצמוץ בשפתיה, ולאחר רעש בליעה רועם היא מניחה את הכוס
על השולחן ומתבוננת.
מבטה ננעץ בי כמו שלא שמה לב לנוכחותי בקצה המטבח. שעתיים וחצי
עמדתי שם, מולה, בעיניים לבנות, כמעט וחסרות אישונים, אני כבר
לא רואה אותה. מטחנת מזון ענקית אני רואה מולי, וגם את זה כבר
לא. אחרי כ"כ הרבה שנים ככה, מי כבר יכול לשנות?