[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עיניי נפקחות לאט לאט, בלי רצון ממשי באמת אלא רק תוך כפייה
אישית שלי עליהן. שש וחצי. עוד שלוש שעות צריך להגיע לעבודה.
להיות אם עובדת זה קשה. שאף אחד לא יגיד לכם שהקצבה ההיא
מהמדינה מספיקה לי למשהו. אני קמה באיטיות גמלונית מהמיטה,
מעבירה יד רפויה על השער כדי שלפחות ישתדל להיראות בסדר. אני
עוברת דרך המסדרון לסלון ומגיעה למטבח. המטבח הוא החדר הכי
עמוס בבית שלנו. אפשר להגיד את זה בלי שום רגשות אשמה כלפי שאר
החדרים בבית. בסלון חסרים רהיטים, ו-2 חדרי השינה כמעט ריקים
לחלוטין, רק מיטה ושידה. המטבח פקוק כמו בוקר עמוס מכוניות
בכניסה לעיר.
המקרר הירוק והפרימיטיבי שלנו עודנו שם, זכר עתיק לתקופה שאבי
עוד חי כאן.
בנוסף למקרר יש גם 3 כיסאות, השלישי יתום כבר כמה שנים. למרות
ההגיון הפשוט, עדיין לא מצאתי סיבה להוציא אותו. יעל יושבת על
הכיסא שלה. תמיד היא יושבת באותו מקום. כל השולחן עמוס אוכל.
שאריות של ארוחת הערב של אתמול ניצבים כמגדלים איתנים על
השולחן החום הישן. גבינות ו-2 סוגי לחמים מתערבבים יחד בתוך
גלגלי השיניים הטוחנות בתוך הפה הגדול הזה של בתי הקטנה.
אכילתה נדמית כה מנומסת, שרק המביט בה היטב כמוני, כמו במעקב
אחרי אויב מדינה, יכול להבין שכמות האוכל שנכנסת, לא יכולה אף
לנסות ולהשתוות לכמות האנרגיה שיוצאת. יעל אפילו לא עוצרת. קצב
האכילה נותר כמקצבו האחיד של בטהובן בנגינתו על פסנתר. פרוסה
עבה של לחם נפרסת במהירות, רק יד אחת אוחזת בסכין הכתומה החדה,
משום שהשנייה עדיין עסוקה בדחיפת האוכל לפה כדי שייכנס יותר
מהר ויפנה מקום לאובייקט הבא. אני מכנה אותם אובייקטים כי יעל
לא שמה לב אפילו מה היא מכניסה לפה. לא רלבנטי אם זה חסה או
במבה גדולה. העיקר שזה נכנס ומשאיר זכר, אפילו אם קטן, בחלל
הקיבה שלה, שגדלה מדי יום. מדי יום כמות האובייקטים שהיא
מצליחה לדחוס בבת אחת לפיה ולקיבתה, גדל. לאחר שעתיים וחצי
בממוצע לארוחה, היא עוצרת. כמו נחנקת בפתאומיות ממעשיה, היא
שומטת את ידיה, לפעמים מזון נופל לה מהפה על השולחן. היא
מתבוננת סביב, סוקרת אחר אותה כוס מים פושרים שתעזור לה להוריד
לגמרי את כל מה שהרגע אכלה. היא גומעת במהירות את המים, בקולות
רמים של מצמוץ בשפתיה, ולאחר רעש בליעה רועם היא מניחה את הכוס
על השולחן ומתבוננת.
מבטה ננעץ בי כמו שלא שמה לב לנוכחותי בקצה המטבח. שעתיים וחצי
עמדתי שם, מולה, בעיניים לבנות, כמעט וחסרות אישונים, אני כבר
לא רואה אותה. מטחנת מזון ענקית אני רואה מולי, וגם את זה כבר
לא. אחרי כ"כ הרבה שנים ככה, מי כבר יכול לשנות?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"קרלוס דניאל רב
עם פאולה והיא
מבחינה בשינוי
שחל בו. פאולינה
מבטיחה להישאר
איתו. חמה מגלה
שפאולה מתחזה.
סבתא לוסיאנו
מקבל כסף מקלו
דניאל ורודריגו
חושש לספר לסבתא
פידאד..."

טלנובלות לנצח


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/02 14:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סול גלמן

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה