כשעצר האוטובוס האדום המקרטע בתחנה, נפתחה הדלת האחורית
בחריקה.  
רגליים עטופות בכפכפים ישנים מהוהים בצבצו ממדרגות האוטובוס.
הרגליים החלו לרדת באיטיות גמלונית במדרגות. מתופפות אחת אחת
על כל מדרגה, כמו מקדישות להן תשומת לב מיוחדת. דמות כהה עם
מטפחת משי שחורה על ראשה, מכסה כל זקיק שער שיכול לחמוק החוצה.
היא החלה צועדת בכבדות לאורך הרחוב, נאנקת מכובד השקיות המלאות
במזון. אחרי מטרים ספורים נעצרה. מתנשפת הניחה בייאוש את
השקיות השקופות ונשענה על עמוד מקרי. אחרי שהחלו נשימותיה
להסתדר קמעה, בקצב איטי יותר, כמעט מוזיקלי,
החלה מעבירה עיניה על השכונה. בתים ישנים, חרוטי היסטוריה רבת
שנים, מרפסות מצומצמות מלאות חבלי תלייה ותחתוני גברים, טליתות
וחצאיות. גגות בניינים חסרי אנטנות, ובאוויר שקט. שקט של שישי.
שקט כזה לא תמצא בשום מקום אחר. ריח אפייה באוויר, קוגלים
וחלות נחטפים אל השקיות השקופות ומשם אל הידיים הרעבות. כובעים
וחליפות שחורות עוברים ברחוב, זקנים וילדים ממהרים לחצות את
הכביש, ממהרים להגיע הביתה לפני הישמע הצפירה המבשרת את כניסת
השבת. היא טיילה כבר בירושלים, גם במשכנות שאננים המפורסמת,
אבל את האווירה שהיא מרגישה עכשיו, מעולם לא הצליחה לשחזר.
אווירה קדושה, אווירה טהורה, מלאת משפחתיות ולחיצות ידיים
חגיגיות, מלאות התחשבות. חלוקת חלות ומזון לעניים שידם אינה
משגת. אימהות עטופות בילדים, מקיפים אותן מכל צדדיהן, כמו כתר
על ראשה של אסתר המלכה.
והאימהות מחבקות ומחממות את כל ילדיהן, יותר ממה שיכולות להקיף
ב-2 הידיים היחידות שלהן, אך אהבתן לא נגמרת לעולם.