מעברים משובשים, סלולי כיוון וכוונה
מנחים אותי בתמרורי פקפוק לאמונה
הארץ מתעטפת טליתות מואפלות
ובצידיי, כפופות, המנורות מתפללות
עליי
ומרכינות אלומתן אל נעליי
קפוצות השרוך.
הנוף עובר מולי כפס ארוך
ומהבהב ערי אמת
בחלונו של חסד מת
כמו אותיות קדושה קטנות
אשר סופן היות לחול
שבו טובלות הבהונות
אל מול בשורת מסך כחול--
שמיים נצבעים גוון אלוה מנוכר
ורמזורי אורם קורצים אליי את פיתויים הקר
אבל עיניי, צנועות עפעף,
קבועות בקו הלא-רצוף
ומתמסרות לכביש המסומן לבן בעוז חצוף,
צמודות באדיקות לחוט הטלאי המתוקן
שמחבר ביני לבין ההוראה:
"פתח כאן" |
