היה לו תחביב כזה. החלק שהוא הכי אהב בכל הנושא הזה של לישון
אצל אחרים היה המקלחת.
היה יוצא לו לעשות את זה הרבה בגלל אופי העבודה שלו שנטה
להסתיים בשעות מאוחרות ומכיוון שכרגע לא גר בעיר.
משהו היה כל-כך מעניין ומיוחד בלשטוף מעליך את ריח הזיעה של
יום עבודה וללבוש ריח של מישהו אחר.
זאת היתה החלטה חד משמעית. לא להריח לפני, לא את הסבון ולא את
השמפו, אלא פשוט לצלול לתוך הניחוח המציף אותו עם השימוש.
ניחוח חדש. ניחוח שונה.

הוא היה עומד רטוב במקלחת הזרה ונותן למים לזרום מגופו אל אגן
הניקוז כאשר באוויר עדיין עומדים האדים אפופי הריח השונה.
אז הוא היה מגיש את ידיו אל המגבת שלא היתה שלו גם היא: הצבע,
חמים ובייתי או זר וקר? מגע הבד: איך הוא, מחוספס או עדין יותר
ממה שהוא רגיל? הגודל, האם תכסה את כל גופו? חצי מגופו? תספיק
רק לייבוש שיערו הארוך? והריח, האם עברה כביסה לאחרונה? ריח
המרכך השונה משלו, ריח הגוף של הבעלים המקורי שדבק בבד העבה אף
לאחר הכביסה...

הוא היה יוצא, לאחר הרחצה והולך, בדרך כלל בתחתוניו אל המיטה
המארחת. סופג את האווירה שנוכחות בעל הבית השכין בחדרו. מנסה
להתמזג ולא להיות זר יותר. מחליק את ידו על הסדין ומרגיש את
המרקם. מניח את ראשו על הכר וחש האם הוא מלא יותר או ריק יותר
משלו. אם הוא רך או קשה למגע. הסמיכה היתה אף היא חלק בחוויה.
גם אם לא התכסה בה, נגע בה, העביר עליה את רגליו במתיחה כדי
לחוש אותה. מה חש המארח המתעטף בה, מחבק אותה, זורק אותה אל
הריצפה?
עונג.

בבית היו לו את השמפו והסבון שלו, וכמובן דאודורנט ואפטרשייב.
הוא לא היה מחליף אותם בתדירות גבוהה כי הוא אהב את הגוון שהם
היו מעניקים לו ברגע שהיו מתערבבים עם חומציות העור המיוחדת
לו.
האמת היא שהוא האמין שאף ניחוח מוכר לא נישאר עליו כפי שהוא
יצא מן הבקבוק. הוא ידע, כמובן, שלכל אדם יש עור שונה וכי
הבשמים והסבונים למיניהם מגיבים באופן שונה ומיוחד לכל אחד
ואחד בכל מקרה, אבל משהו בו גרם לו לחשוב שאיתו זה משהו שונה
במיוחד. עובדה. אנשים אף פעם לא זיהו את הבושם שבו הוא השתמש.
היו מתלהבים, כן! אבל אז אומרים לו: "מה שמת היום, זה מוכר אבל
אני לא יכולה לזהות בדיוק...". והוא היה עונה את השם של הבושם
שלו והם היו מביטים בו בפליאה ואומרים: "בחיים לא הייתי מזהה",
או "זה הבושם של החבר שלי אבל עליך זה כל-כך שונה". והוא היה
מחייך ומציין לעצמו שזה מובן מאליו והוא רגיל, אבל להם היה
עונה: "כן, ככה זה" ומושך בכתפיו במעבר אל נושא השיחה הבא.



החלק שהיא הכי אהבה בכל הנושא הזה של אחרים שבאים לישון אצלה,
היה הריח שלהם. היא תמיד היתה רגישה לריחות. רגישה עד כדי
תחביב. היה לה חלום, על פי מה שראתה פעם באיזה סרט, לעמוד עם
פניה אל הים, כאשר הרוח המלוחה נושבת בפניה ומישהו יבוא
מאחוריה והיא תכיר אותו רק על פי ריחו.

כאשר היתה מארחת, וזה היה קורה די הרבה, מפני שהדירה שלה תמיד
שמשה תחנת דרך לחברותיה וידידיה ומאהביה, היתה חוגגת על הנשא.
נשא הריח היה מביא איתו עולם שלם לחדרה ולמיטתה.
זה היה מתחיל כאשר היה מוריד את נעליו. כל איש וריח הזיעה שלו.
לעיתים קרובות היתה מוותרת להם על המקלחת רק כדי שיישארו בריחם
שלהם.
הם היו שואלים בחשש: אני מסריח? רקדנו... אני מריח מסיגריות?
(זה היה ריח אחד שהיא לא היתה מסוגלת לסבול), והיא היתה משתרעת
על המיטה בחיוך של שעה מאוחרת ואומרת: זה לא נורא. תוכל להתקלח
בבוקר.
ואז הם היו ישנים. והיא היתה מריחה את הנוכחות האורחת לידה,
נספגת במצעים שלה ובכרית שלה. נושמת בקצב שונה משלה. משאירה
נטף דק של רוק על הסדין לפעמים ושיערות באורך וצבע שונה.

לפעמים, הם היו מגיעים בהפתעה. לא רק לה, אלא לעצמם, ואז היו
מבקשים ממנה משהו לישון בו. היא היתה בוחרת עבורם חולצת טריקו
שהיתה אוהבת במיוחד ושרוואל נוח וחושבת על יום המחר, כאשר יקום
האורח עם חולצתה שדבק בה ריחו.
פעמים היה קורה גם המקרה ההפוך, הם היו משאירים לה פריט לבוש
זה או אחר, מתוך שכחה או חישוב של מקום בתיק שנשאו על גבם,
ופעמים באמת מתוך מחשבה כי עוד ישובו להשתמש במיטתה.
אם היה האורח אהוב עליה, היא היתה משאירה את חולצתו לידה. אם
היה ממש אהוב עליה, ובימים שבהם הרגישה בודדה ביותר, היתה
לובשת את החולצה של האורח בטרם כיבסה אותה. מרגישה איך הריח
השונה והמוכר חובק אותה מנחם כאד חומק של נוכחות בעליו.

דרכיהן נפרדו לאחר הלילה שישן אצלה לראשונה.
הוא התעקש על מקלחת לאחר יום עבודה חם. לא היו לו בגדים משום
שלא תכנן להישאר בעיר והיא נתנה לו, כהרגלה, חולצה משלה ומכנס
נוח. הוא יצא מהמקלחת מתבשם בניחוח שיערה בשיערו, מריח את רכות
הסבון הנוזלי שלה על עורו. התענג על נועם האריגים של בגדיה.
התפנק על רוך מצעיה.
הוא חמק בשעה מוקדמת בבוקר לעבודתו, מותיר אותה לקרניה
הראשונות של השמש ולציוץ ציפור שטעתה בין הקומה התשיעית לבין
עץ. הוא לא השאיר אחריו אף בושם פרטי. אף לא שריד לנוכחותו
במיטתה. בגדיה היו מכופלים על הכיסא בצד החדר, אפופים בריח
הסבון שלה, המוכר. על הסדין לא נותר אפילו שקע קלוש.

הוא מעולם לא הבין מדוע לא ענתה לצלצוליו, מדוע לא התקשרה אליו
שוב.
בתיקו הוא שמר בשקית ניילון, זוג מתחתוניה, רק עבור עירוב ריחו
של מרכך הכביסה שלה עם ריחה גופה.