הבחור הצעיר ישב לבדו בחלק של הבר שצפה אל הדלת. על הקיר מולו
מהדלת והלאה נמשכה מראה ששקפה את דמותו באור הסגול העמום: זיפי
זקן טשטשו מעט את תוי פניו העגולות, שפתיים מלאות מעט נחו בדרך
לא סמטרית האחת מעל השניה בפיסוק קל, (יהיה מי שיחשוב שזה
סקסי), עיניו הכחולות אפורות נראו כמעט שחורות עכשיו בתאורה
הזאת והוא ידע שזה לא לטובתו. תמיד אמרו לו שמה שיפה אצלו זה
העיניים. השילוב הזה של הכחול ירוק עם המבנה השקוע מעט מתחת
לגבות ישרות כסרגל הבולעות את ריסיו כשהעיניים פקוחות. "מראה
מעורר סמכות", היו אומרים לו מידי פעם, "מראה של איש כנה".

גם עכשיו באפלולית של הפאב, הוא הבחין בצלקת הקטנטנה שהיתה
בדיוק במרכז מצחו במקום שבו החל שיערו לצמוח. הוא שנא את השיער
שלו, תלתלים סוררים בצבע לא מוגדר הגובל עם חום ושטני. הוא שנא
את השלב הזה של הארכת השיער. השלב שהשיער לא ארוך מספיק כדי
להיות אסוף ולא קצר מספיק בשביל לא לרסן אותו בעזרת משהו. הוא
גילה שקשת היא האמצעי הנוח ביותר - אפילו שהיא מעוררת תהייה
בקרב האנשים המביטים בו.

כמה הוא היה רוצה לומר שלא אכפת לו מה חושבים עליו... אבל הוא
לא יכול, כי זה יהיה לשקר לעצמו.
הוא הביט במראה כמעט מתוך הרגל, בוחן האם השיער התנפח יתר על
מידה, האם הוא מואר בצורה לא מחמיאה. הוא שאל את עצמו אם היום
זה אכפת לו בכלל. היום. היום היה מן הימים האלה שהוא לא הצליח
להחליט אם הוא נראה טוב או רע. הוא הכיר את הימים האלה והוא לא
אהב אותם, אפילו שאלה הימים שהביאו איתם את הכי הרבה דברים
מפתיעים.
הוא העדיף את הימים שבהם הוא קם בבוקר הסתכל בראי ואמר תודה.
הוא אפילו העדיף את הימים שהוא קם בבוקר, הביט בראי ואמר לעצמו
שאין סיכוי להראות יותר רע. הוא אהב להיות בטוח. גם אם לטוב
וגם אם לרע, אבל בטוח.

הדבר היחיד שהוא היה בטוח בו היום זה הפגיעות שלו. הוא ידע
שהיא צועקת ממנו למרחוק. הוא ישב קפוף מעט מעל הבר ובהה לכמה
רגעים בברמן שסידר בקבוקים והוריד כוסות רייקות מן הדלפק.
ידיו מיששו את כוס היין האדום הכמעט מלאה. הוא בהה בה. הלוואי
וזה היה דם. הוא קרב את הכוס לשפתיו ורק הרטיב אותן מעט. הביט
בעצמו בראי עושה את הפעולות. חש דרמתי. אהב את זה. תמיד שימש
קהל סמפטי לעצמו. לא, בעצם לא תמיד.
אנשים נכנסו ויצאו. זוגות, שלשות. המוסיקה הממוחשבת נגנה בלי
הפסקה ומסך הוידאו שתמיד הציל אותו מעינייהם של אנשים שבהו בו
הקרין קליפים שלא היו קשורים בכלל למוסיקה המושמעת.
הוא חש את האוירה הזאת עוטפת אותו. איך הוא שנא לצאת לבד. איך
הוא שנא את הפחד הזה לחזור לבד. הוא שיחזר את הרגשת ההקלה
הפרדוקסלית מהפעמים הקודמות שבהן סיים ערב כדוגמאת זה בגפו.
שוב הוא לא נכנע ליצר להזדיין בכל מחיר. שוב הוא לא הסתפק בחום
חולף במיטה שתשמש יום למוחורת מישהו אחר. אבל בכל פעם שהוא ישב
שם כמו עכשיו, הוא קיווה שלא לצאת משם לבד. "זה טבעי" הוא נחם
את עצמו, "כולם מחפשים חום". והסיכוי למצוא אותו כאן הוא אפסי.

המלנכוליות הסיעה אותו למחשבות על העובדה שקשה לו לקבל את
העובדה שאנשים באמת אוהבים אותו. משם הוא גלש אל עבר האם הוא
בכלל מסוגל לאהוב, האם הוא אהב אי פעם באמת - או שזאת סתם היתה
אובססיה.

כוס היין האדום התרוקנה אט אט. כשהרים את עיניו מן הכוס אל
המראה הוא גילה כי יושב מולו מעבר לבר מישהו שמסתיר לו את
ההשתקפות.
האיש היה מבוגר ממנו בעשר שנים לפחות. שמנמן. מקריח. האיש חייך
חיוך לא אמיתי. חיוך של צייד.
הוא שנא את החיוך הזה. נעלב ממנו. האגו שלו התעורר בתחתית
המלנכוליות ושאל את עצמו איך האיש הזה בכלל מרשה לעצמו לנסות
להתחיל איתי...
הוא היכה את עצמו על ההתנשאות ומייד לאחר מכן היכה את עצמו על
חוסר הכינות בהטפת המוסר העצמית. כן, הוא התנשא. ולמה שהוא לא
?
הוא ידע למה. הוא ידע שיותר מהכל, הוא פחד שבעוד עשר שנים הוא
יהיה האיש הזה.
הוא פחד שבעוד עשר שנים הוא ישב לבד בצד השני של הבר ויעשה
עיניים לבחור צעיר אחר. הוא יעיז לעשות את זה רק מתוך הידיעה
שאין לו כלום להפסיד. כי במקרה הרגיל הוא יחזור הביתה עם תחושה
של הקלה אבל במקרה הטוב הוא יקבל ויעניק מעט מהחום שיש בו לאדם
אחר שירצה לקבל ולתת משלו - ולו לרגע.

הוא פחד להסתפק ברגע. הוא פחד מלוותר על הפנטסיה. הוא ידע שכל
עוד הוא יחפש את השלמות עוד יש לו סיכוי למצוא אותה. בכל פעם
שנתקל בעצמו מתפשר הוא ידע שהוא מתרחק מן השלמות יותר.
הוא כל-כך רצה לעצור את התהליך הזה של התפשרות. הוא רצה כוח
לדבוק בחלום.

הגבר מולו המשיך לחייך אליו והוא השפיל את מבטו מגלה שהכוס שלו
ריקה.
הוא סימן לברמן במהירות שימזוג לו עוד אחת. הוא פחד שיזמינו
עבורו. לא רצה להרגיש חייב. לא רצה להעליב בסירוב. שוב הוא
חיפש את מסך הוידאו שלא נתן לו פתרון לאורך זמן.
השעין את מרפקו על הדלפק ואת ראשו על המרפק. ידע שזה לא יעזור
לו להמנע מן הגבר שמולו, להפיך. הבין שהוא מחכה שיתחילו איתו.
הזדעזע מעצמו. החליט שהוא רק רוצה שיחמיאו לו וילטפו לו את
האגו.
צחק על עצמו בפעם האלף על הפרדוקסליות שלו. הרגיש פטטי.
הרגיש את הבר מתרוקן ואת הכיסאות סביבו מתרוקנים לאט לאט.
הרגיש לרגע אלכוהוליסט תחת כובד האלכוהול המערפל אותו ממש קלות
וצחק על עצמו שהשתכר מכוס וחצי יין אדום ששתה על קיבה רייקה.
הרגיש צורך להכנע להכל. להשפך אל זרועותיו של מישהו, להאסף
לגמרי חסר שליטה וכוח.
הרים את עיניו מן הכוס וגילה שהוא יושב בבר כמעט ריק.

דמותו שוב השתקפה מן המראה מולו. זיפיי זקן טשטשו תוי פנים
עגולים. שפתיים מלאות תלויות האחת מעל השניה בפיסוק קל. יש מי
שיחשוב שזה סקסי, אבל היום זה לא היה מספיק.
הוא שילם בחוסר רצון.
הקים את עצמו מן הכסא והחל פוסע לעבר הדלת מנסה לשמור על תחושת
הטשטוש הקלה מן האלכוהול. נופף לשלום לברמן שלא הבחין כמעט
בזמן עשה את עבודות הסגירה, יצא אל הרחוב.

אפילו לא ירד גשם...