יש דברים שקל לנו להאמין בהם כשאנחנו ילדים.
אנחנו נאיבים מספיק להאמין בפיקציות כמו צדק , מוסר , אהבה ,
דברים כמו פיות. אחר כך אנחנו מתבגרים , בית ספר , תיכון , צבא
, לימודים , דירה , חברה , חשבונות , עבודה - אנחנו עסוקים כל
כך בלספק את הצורך הקיומי לכאורה שלנו - לקנות את ההשכלה הכי
טובה , שהשם של האוניברסיטה הכי מכובדת יופיע על הדיפלומה שלנו
, שתהיה תלויה אחר כבוד בדירת הכמה וכמה חדרים שלנו ברובע
הנכון של העיר הנכונה , בין כל הרהיטים הנכונים , מעל לטלויזיה
הגדולה , הדי וי די החדיש , המחשב המתקדם , האישה החטובה ושני
הילדים החמודים להחליא שמשחקים עם החתול על רצפת הפרקט.
 


נולדתי פגום.
רקוב מבפנים.
תמיד היו לי את הבעיות שלי , לא תמיד היה לי חשק לדבר עליהן.
בדרך כלל לא היה אפילו מי שיקשיב , ואנשים העדיפו לא לראות את
מה שרחוק מלהיות הבעיה שלהם באיזושהי צורה , ולהכליל אותי כעוד
איזה משו בתוך החיים שלהם. חבר , מאהב , עובד , תלמיד - את הכל
מילאתי בצורה מספקת , ללא חשק אבל בלי לעורר בעיות.  כאבי הראש
שהיו מפלחים את גלגלתי מפעם לפעם , נשארו עמי.  ההרגשה המקפיאה
הזו , כמו לבי היה קופא בקרבי , משתק אותי מבפנים החוצה ,
הימים הארוכים במיטה , בלי כח לזוז , בלי חשק לקום , הלילות
הארוכים שביליתי ער , נועץ עיניים בכוכבים הזוהרים שעטרו את
תקרת חדרי , החורפים בהם הייתי מצמיד את האף לשמשה ובוכה פנימה
, בוכה ובוכה ובוכה ולא מזיל דמעה.  זה היה שלי , ושלי בלבד.
אף אחד לא יכול לחלוק איתי את זה. לא הרופאים , ולא החברים ,
ולא המשפחה , לא אף אחד.  ידעתי את זה.   חשבתי את זה.
טעיתי.

זה היה יום די רגיל.
הגעתי לפגישה אחת מתוך שתיים שבועות אצל הפסיכולוג שלי ,
בשכונת וילות עמידה אי שם בשרון , ובניגוד להרגלי , הקדמתי
קצת.  הגשם טפטף חלושות באותו יום חרפי של אמצע פברואר , אבל
לא במידה מספקת בכדי להפר את שלוות הרוח שהייתי שרוי בה. משום
מה , כל פעם שאני מגיע לפסיכולוג , פסיכיאטר , או כל פסיכי אחר
, אני נוטה להרגע , ולהיות כמעט מאושר מהחיים. צחוק הגורל ,
אני משער.
החניתי את האופנוע מול הקליניקה , העליתי אותו על הרגלית ,
נעלתי אותו , והתיישבתי עליו , משעין את גבי כנגד הקיר
המסותת.
שלפתי את חפיסת הסיגריות מכיס המעיל , והדלקתי אחת , מתענג על
העשן הסמיך שפלטתי , ועל החום היחסי של מקל הסרטן הבוער בין
אצבעותי.
-"אפשר לקבל בבקשה סיגריה?"
הקול נשמע מאחורי. בחורה.
הסתובבתי.
היא היתה נמוכה , רזה רזה , שיער ארוך ובהיר גולש עד מרכז גבה
, עיניים גדולות , ערמוניות שהביטו בי במין עניין מוזר ,
שפתיים רחבות ואדומות.   היא היתה עטופה במעיל גשם ארוך מעור
חום , ונעלה מין נעלי ספורט מעוותות, אדומות.
-"אז אפשר?" חזרה ושאלה.
-"כן... בטח" השבתי , נתתי לה סיגריה , והדלקתי אותה.
היא עמדה שם לידי ועישנה , בשקט.  כל כך הרבה דברים עברו לי
בראש , שאלות כנות ומשפטי פתיחה נדושים , עניינים של סתם
ורגשות שמשום מה הרגשתי צורך להביע. בין כל אלו , חזרו ועלו
המלים - אהבה ממבט ראשון.
"הגיע הזמן לפגישה שלך...." - היא אמרה ,
נשקה לי על הלחי , הניחה פתק בידי , והלכה.
בדרכי למשרדו של הפסיכולוג הבטתי בפתק , היה רשום שם טלפון ,
רק טלפון , בלי שם. הנחתי את הפתק בכיס , ונכנסתי פנימה.