אני נכנס אל הבית, בידיעה שבעוד שניות ספורות אני אוכל לראות
אותה.אני חושב עליה כל היום, מדי פעם מתקשר לראות איך היא
מרגישה ומה שלומה ועכשיו סוף סוף אני אוכל לראות אותה, לדבר
אתה פנים מול פנים ולהחזיק אותה בידיי.
אני מציץ אל המטבח ומגלה שהיא איננה שם, גם לא רואה טלוויזיה
כהרגלה.אני ממשיך לחפש ומגיע אל חדר העבודה שלה.היא יושבת עם
הגב אליי עסוקה במשהו ולא שומעת את צעדיי.אני מתקרב בשקט ועוטף
אותה מאחור בזרועותיי, כמו שהיא אוהבת.
-"מה את עושה חמודה?" אני שואל ומנשק לצווארה.
היא מתכווצת ומתנערת ממני.
-"אה, אני שמחה שהגעת" היא אומרת וממשיכה להתעסק בדבריה.
-"מה את עושה?" אני שואל שוב, במבט תמוהה.
היא מפסיקה לרגע, מביטה בי ואז חוזרת לעבוד.
-"אני עושה רפורמה" היא אומרת.
-"רפורמה?" אני שואל ומעלה קווי אי הבנה במצחי.
-"כן.רפורמה" היא חוזרת.
-"ובמה בדיוק עושה גבירתי רפורמה?" אני שואל במין הלצה.
היא מפסיקה ומביטה בי שנית, חושבת לרגע וממשיכה לעבוד.
-"אני עושה רפורמה באהבה" היא מצהירה.
-"רפורמה באהבה?" אני שואל -"מה זאת אומרת רפורמה באהבה?"
-"זאת אומרת, שאני עושה רפורמה.אתה יודע מה ההגדרה של רפורמה,
נכון?"
-"כן, אני יודע מה ההגדרה של רפורמה אבל מה זאת אומרת רפורמה
באהבה?" אני שואל, מפחד מהבלתי נמנע.
-"זאת אומרת, שמהיום אני כבר לא מאוהבת בך אלא רק אוהבת
אותך".

אני עומד שם בפה פעור בעוד היא מסדרת את האהבה שלנו, האהבה
שהייתה לנו, בתוך קופסת קרטון.מניחה את הדמעות בצד ליד הסקס,
עליהם עורמת את השירים והמילים שלחשתי לה, כשרק התחלנו, מוסיפה
את כל האהבה שהייתה לה בשבילי, שכעת נחה בשקית, לתוך הארגז.היא
סוגרת את הארגז ואוטמת אותו במסקינטייפ שנשאר לה מהמלחמה.היא
מתרוממת ומגישה לי את הארגז.

-"קח" היא אומרת.
אני לוקח ולרגע בו הארגז עובר מידיה לידיי, אני צופה בטיפת
ההיסוס האחרונה נעלמת מעיניה לכיוון מרכז כדור הארץ ומתאדה.
אני מתחיל לצעוד לכיוון הדלת, באיטיות שלא תבייש אף חילזון
ובדיוק ברגע בו אני מגיע אל הדלת היא עוצרת בעדי.
-"חכה שניה" היא אומרת ובתוכי ניצתה תיקווה.-"תן לי רגע את
הארגז".
אני מושיט לה את הארגז וחיוך קטנטן נשפך לו מקצות שפתיי.היא
מניחה את הארגז על הרצפה וקורעת בפראות את המסקינטייפ.היא
מתחילה להפוך את כל התכולה של הארגז, כשלפתע היא עוצרת ושולפת
מתוכו את החברות שלנו.
-"תהיה חמוד ותסגור את הארגז בשבילי, טוב?" היא שואלת במין
חיוך כזה ואני, מי אני שלא אכנע למוצא פיה, סוגר באיטיות את
הארגז ועוטף במסקינטייפ ישן מהמלחמה.
אני מתרומם עם הארגז בידי, מרגיש את חוסר המשקל שניחן כעת
בארגז, כשהוציאה את החברות ממנו.אני עוצר בדלת, מסתובב ומביט
בה מביטה בי.
-"ועכשיו? מה עכשיו?" אני שואל.
היא מושכת בכתפיה.
-"עכשיו נהיה חברים".