ישבתי ליד שולחן פינתי בבית הקפה המקומי, יכולתי להתסכל דרך
החלון ראווה בהמולת היום ששררה בחוץ. השלג כיסה את פני
המדרכות, הגגות ופנסי הלילה הבודדים. היה זה החודש אוגוסט
המשונה בחיי.
זוג ילדים חלף במהירות על פני מוכר העיתונים שהפסיק לרגע את
צעקותיו אשר סיפרו לכל אוזן שומעת את כותרות היום.
על המדרכה מנגד עמד זוג שהתנשק בחום, גל צמרמורת עבר עלי,
התחלתי לחשוב עליה, ועל כמה שהיא חסרה לי.
בעודי מתבונן בחלון כמהופנט, ניגשה לשולחני המלצרית עם ארוחת
הבוקר אשר כללה ביצת עיין וזוג חביתיות מכוסות בסירופ מייפל,
בדיוק כפי שאני אוהב את זה. אמרתי לה "בבקשה", והיא השיבה
בנימוס והלכה. זה לא אותו דבר לאכול לבד, הטעם של האוכל שונה,
כבר אין שום טעם, לשבת לבד, בלי אף אחד שתוכל לדבר איתו, בלי
חברה, בלי כלום.
באותו רגע נראה היה שחוץ ממני והמוכר עיתונים לכולם יש מישהו,
רק שנינו היינו לבד, ומשום מה זה לא ניחם אותי, איך לעזאזל
הגעתי למצב כזה?, עוד כמה שנים בטח אמצע את עצמי עם שיער שיבה,
לא מגולח, ומוכר עיתונים השכם בבוקר קפוא שכזה. אני רק בן 30
והכל כבר נראה אבוד, אני צריך לצאת מהדיכאון הזה, לכל אחד יש
תקופות שפל, אני חושש ששלי כבר הגיע והיא בעיצומה. אני לא מבין
ממה יש לדאוג?, אני עורך דין מצליח, אין לי בעיות כספיות, אין
בעיות רפואיות או חברתיות, כל לילה אני מחליף מישהי אחרת, הכל
נראה מושלם, אבל זה לא, בכלל לא. אני יודע שזה נדוש, אבל כל
המצב המחורבן הזה התחיל בגללה, היא הסיבה שבגללה אני איפה שאני
לטוב ולרע. מאז שנפרדתי ממנה, הפסקתי לבטוח בנשים, שום קשר לא
עבר את השבוע ימים, את כל התיסכול הפניתי ללימודים ולהצלחה.
לאחר הלימודים באוניברסיטה, ההתקדמות הייתה עצומה, ותוך כמה
שנים ביססתי את מעמדי בתור עורך דין מן השורה, רק זה היה חשוב,
הרומנטיקה מתה, השיגרה תפסה את מקומה, אני רוצה להחליף את זה,
לשנות את הכל, להחזיר אותה.
האוכל כבר התקרר, אבל אכלתי אותו בכל זאת, בלי שום רגש, בלי
עניין, הכל היה תפל כבר, החיים שלי ובמיוחד האוכל. ביקשתי את
החשבון מהמלצרית לאחר שסיימתי את הקפה. לקח לה זמן אבל לבסוף
היא הביאה אותו, ואני השארתי טיפ בהתאם. החזרתי את ארנקי לכיס
ויצאתי אחוצה, לקור העז, למציאות.
רוח קפואה כמוות שטפה את פני ופתחה את נחירי אפי, נתתי לאוויר
להכנס, להריח את הקלאסה שביום חורפי.
המשרד שלי היה רק עשרות מטרים ספורים מהבית קפה שבו הייתי נוהג
בקביעות לאכול את ארוחת הבוקר. לא היה לי מכונית, גם לא הייתי
צריך,הדירה שלי הייתה ליד הבית קפה , והוא היה ליד המשרד, שום
צורך בכלי תחבורה כזה או אחר. תמיד הייתי הולך ברגל, מהרהר על
החיים, על המקום שאני תופס בהם, מה לעזאזל התפקיד שלי בכל זה?,
מה אני אמור לעשות?, ואז לאחר שהייתי מסיים להתפלסף, הייתי
זורק את כל המחשבות לפח, וממשיך את היום בשיגרתיות מוחלטת
וחולנית.
עצרתי לפתע. בלי שום סיבה, פשוט עצרתי, בלי לחשוב, עצמתי את
העיניים ודמעה זלגה מעיני השמאלית, כל הגוף רעד, בלי שום קשר
לקור, נשבר לי כבר מהפחדנות שלי משינוי, אני חייב לחרוג, למשוך
את המפה, להפיל הכל, ולסדר מחדש. התחלתי לרוץ, בהתחלה לא ידעתי
לאן, לא הסתכלתי סביב, רק חשבתי עליה, היא תהיה נקודת הפתיחה
למירוץ המטורף הזה שהרגע התחלתי. ידעתי שאין דרך חזרה, יצאתי
מהשיגרה וצריך להמשיך הלאה, אבל לאן?. לא ידעתי איפה היא
עכשיו, אם היא בארץ?, אם היא מתה?, לא ידעתי כלום, יכול להיות
שהתחתנה ושינתה את שמה, עבר המון זמן מאז היינו בייחד, תשע
שנים של סיוט שלא נגמר, כל יום שנגמר בטעם מר בפה, ועכשיו הכל
עומד להשתנות, לפחות כך הייתה הכוונה.
המקום הראשון שחשבתי עליו היה הטלפון הציבורי. אולי אמצע שם את
מה שאני מחפש?, אולי היא עדיין באזור?, זה היה ההימור הראשון.
ניסיתי להזכר איפה יש טלפון ציבורי, ואיפה אני בכלל נמצא, מרוב
תהיות כבר שכחתי איפה אני עומד. ניסיתי להתעשת, לסדר את קו
המחשבה, להתחיל בשלב הראשון. התבוננתי סביב, מכוניות נסעו,
אנשים עשו כהרגלם, רק אני חריג, לא שייך. לפתע נקלט בזווית
העין עמדת טלפון ציבורי שהתנוססה באדום גאה באחד הסמטאות
שמשמאלי.
עברתי את הכביש במעבר חצייה, בלי להתחשב במכוניות שהיו עלולות
לבוא, שום דבר כבר לא עניין אותי חוץ ממנה. הרגשתי שאני הולך
ונבלע בתוך עצמי, שהמצב יכול לצאת מכלל שליטה, אם זה עדיין לא
קרה?.
ניגשתי לטלפון, למזלי לא היה אף אחד לפני, אני לא יודע מה
הייתי עושה אם הייתי צריך לחכות אפילו דקה מיותרת בקור הזה,
להעביר דקה שלמה בלי לעשות כלום שאני יודע שאני יכול.
פתחתי את הספר טלפונים והתחלתי לחפש, מליון שמות היו שם, ואני
חיפשתי רק אחד. פתחתי באות ג', ג'ין בנינג, זה היה השם
שחיפשתי,
וזאת בתנאי שעוד לא התחתנה, ואז בכלל תקוותי יפלו לפח וישארו
שם
"קדימה, נו כבר, איפה היא?", אמרתי לעצמי בכל פעם שאחת
האפשרויות התצמצמה, רציתי כבר למצוא את שמה, לא להתאכזב עוד
פעם, רציתי ללכת לכתובת ביתה, להביא פרחים, ולקנח הכל בנשיקה
לוהטת שתחזיר את הקסם שהיה אז. לבסוף מצאתי, זה הכה בי כמו
ברק, מצאתי סוף סוף, כתוב שחור על צהוב, אבל בפעמיים. היו שם
שתי ג'ין בנינג, ורק אחת אולי היא זאת שאני מחפש ומתגעגע.
החלטתי להתקשר לראשונה, אם אזהה את קולה אנתק, ואפתיע אותה כפי
שמעולם לא הופתעה. אני זוכר את קולה במדוייק, קול רך, לא
שברירי, החלטתי וברור.
הטלפון צלצל, הרגל שלי רעדה בעודי מחכה לתשובה שתבוא.
לפתע נקלטה באוזני הרמת השפורפרת, וקול גברי ענה לטלפון, לא
ידעתי מה להגיד, מה לחשוב. "ג'ין נמצאת?" שאלתי בקול מהסס
וקטוע.
"רק שנייה", אמר הקול ולפתע השתרר שקט, חיכיתי לתשובה, האם זאת
היא?, ואם כן, זה יהיה רע, היא בטח נשואה, עם ילדים, ואני רק
יפריע לזה, אני יקרע את משפחתה ממנה, זה לא מה שתכננתי.
"הלו", ענה קול נשי מבוגר במקצת שקטע את קו מחשבתי.
"ג'ין?", שאלתי והייתי מוכן להתמודד עם האמת.
"כן, מי זה?, מי שם?", אמר הקול, זאת לא הייתה אותה ג'ין, הקול
הזה היה של אישה מבוגרת, לא ידעתי אם לשמוח או לא, עכשיו נותרה
רק אפשרות אחת, אפשרות אחרונה, התנחמתי לפחות בעובדה שאולי יש
סיכוי שהיא לא נשואה, שהיא לבד ומחכה רק לי.
חייגתי באצבעותי הרועדות את המספר השני אשר היה כתוב ממתחת.
הטלפון חייג, ושיניי חרכו, זהו, עוד כמה שניות והכל יהיה
ברור.
הקו היה פנוי, כל צליל חיוג נשמע כמו נצח נצחים, רציתי שזה כבר
יגמר.
מישהו הרים את השפורפרת, יכלתי לשמוע את זה, חיכיתי לתשובה.
"הלו, מי זה?", אמר הקול, היה זה קול של גבר צעיר, לפחות כך
אני חושב, לא עצרתי אפילו לחשוב מה משמעות הדבר?, לא חשבתי
בהגיון.
"ג'ין נמצאת?" שאלתי כהטלה אחרונה של הקוביות.
"מדבר, מי זה?", ענה הקול, לא קלטתי בהתחלה את משמעות הדבר,
ואז בדקתי כדי להיות בטוח.
"זה גבר או אישה?", זרקתי לאוויר, וייחלתי רק לתשובה אחת, אך
היא לא באה. "זה גבר, הלו מי זה?, מה אתה רוצה?".ניתקתי את
השפורפרת, ודפקתי עם אגרופי על החלון השקוף של תא הטלפון.
"שיט", צעקתי בקולי קולות ולא היה אכפת לי מי שמע ומי לא?, הכל
הלך, כל התקווה לשינוי, לעולם לא אמצע אותה, זה נגמר, הלכה
תקופת המהפך שתכננתי ברגע שנעלם הגורם שבגללו יזמתי את כל
העסק.
"קיבינימט", צעקתי שוב, "למה רק לי?, מה אני אשם?", דפקתי שוב
על החלון, וידעתי שאף אחד לא יענה לי, אין תשובה, פשוט אין.
יצאתי מהתא טלפון, כשראשי מושפל ארצה, וידעתי ששום דבר לא
ירומם את רוחי, זהו אחד הימים הנוראים בחיי. ידעתי בתוך תוכי
שלא המשיך לחפש אותה, לא אוכל לסבול עוד מפלה שכזאת, לא אתמודד
עם עוד אובדן, החלטתי לחזור.
בשארית הרצון שעוד נותר לי, המשכתי לכיוון המשרד, לעוד יום
שיגרתי.
הלכתי כמה עשרות מטרים, בלי להסתכל, מבלי שיהיה אכפת. עצרתי
שהגעתי סוף סוף לפתח בניין המשרדים המפואר, הכל גם איבד מקסמו,
וכן גם המשרד הזה, לא היה טעם בכלום, לא ידעתי אם בכלל כדי לי
לעבוד היום?, הרי מה הטעם?.
עצרתי שוב. חשבתי לרגע, הרהרתי במה שאני עושה?.
"מטומטם", צעקתי בתוכי, אך מבחוץ הייתה דממה.
מאותו רגע, הכל השתנה לטובה. הסתכלתי עלי מבחוץ לשנייה אחת,
ושנייה אחת הספיקה. כמה מטומטם הייתי?, להתנהג ככה בגלל סתם בן
אדם, בלי סיבה סתם למרר את חיי, אין בזה הגיון, זאת סתם טפשות,
החלטתי מאותו רגע להפוך להיות בן אדם נורמלי שוב, ולא בן אדם
אומלל.
נכנסתי למשרד שחיוך מרוח על פניי, הייתי מאושר, יותר לא היה
אכפת לי, לא ממנה, ולא משום דבר רע אחר על כדור הארץ, התחיל
עידן האור.
סוף סוף למדתי, והיום אני נשוי, מאוש,ר עם שני ילדים, ולחשוב
שכמעט בזבזתי הכל ללא סיבה, בשביל אחת שעזבתי לפני שנים רבות,
בשביל אישה?, בשביל בן אדם שלא אכפת לו ממני.
מוסר השכל, אל תהיו מטומטמים, פשוט תמשיכו הלאה.