"תפסיק להתחכם", אמרתי לו, אבל הוא לא הקשיב, זה כמו לדבר אל
הקיר. האיש מאחורה כבר התחיל לחשוד שאני משוגע, אבל איך אפשר
להאשים אותו, כמה פעמים ביום אתה רואה אדם מדבר עם עצמו ושאין
לו פלאלפון ביד? אה?
כבר התחלתי לעצבן את עצמי, זה עבר כל גבול, מי הוא חושב שהוא?
זה שהוא אחראי על המחשבות שלי, לא הופך אותו לכל יכול, לדעתי
הוא סתאם צנון עם בעיות נחיתות וערך עצמי נמוך, בגלל זה הוא
מתנהג ככה.
הכל התחיל לפני כמה שנים שהוא התחיל למרוד ולעשות דברים כנגד
רצוני. בהתחלה חשבתי שזה סתם תקופה חולפת, ושזה יעבור לו
במהרה. כל אחד עובר בחיים שלו תקופות כאלו שבהן הוא מרגיש שהוא
חייב שינוי, כנראה שמה שהשכל שלי עובר עכשיו זאת תקופה מעין
זאת.
הסתכלתי אחורה, והאיש שהסתכל בנו כבר הלך, כנראה זה הספיק לו
ליום אחד. לך תידע מה הוא הולך לעשות עכשיו, בטח ימשיך את היום
כרגיל, ויחזור הבייתה ויספר לאישה איזה בן אדם משוגע הוא ראה
היום, והיא כמובן לא תבין, או תתעלם ותמשיך הלאה, בקיצור, שום
דבר לא קרה.
התחלתי לרוץ, רציתי להתיש אותו, שיפסיק להתלונן, שיפסיק להיות
קטנוני. לאט לאט הוא קרא לי לעצור, בהתחלה כמעט ולא הרגשתי את
קריאותיו, אך בעודי ממשיך לרוץ, צעקותיו נשמעו, וגופי החל
לעצור, בכל זאת הייתה לו שליטה עלי, אבל לא שליטה מלאה,
למזלי.
עצרנו, ונתתי לו לנשום אוויר, עד שהתחיל שוב לדבר,
"אני רוצה לעזוב", הוא אמר בקול מזוייף של שכנוע.
"לאן תעזוב?", השבתי לו, "הרי אין לך מה לחפש במקום אחר, בסופו
של דבר גם המקום שאליו אתה רוצה לעזוב ימאס לך, קוראים לזה
שיגרה".
-"אל תחשוב שאני מטומטם, אני יודע טוב מאוד איך קוראים לזה,
אבל תסתכל עלי לרגע, אתה רואה מישהו שאכפת לו?,כי אני לא".
הוא תמיד התחיל עם האנוכיות שלו, ואני כמו חמור תמיד נגררתי
אחריו, ממש אפתי הדבר הזה, צריך לעשות מדינה שלמה לאנשים האלה,
ולתת להם לחיות באדישות מוחלטת, במילא אין להם תפקיד במקום
אחר, סתם אנשים שאף אחד לא יזכור.
"תקשיב", פניתי אליו, "אני לא יודע כבר מה אתה רוצה, לפעמים
אתה מתנהג כמו תינוק או ילד קטן, בהתחלה רצית להיות חייל
קומדנו, רק בגלל איזה סרט דפוק שראית, ואני הסכמתי, לרגע לא
אמרתי לך לא, גם ששכנעת אותי להפוך לבודהיסט ולחיות בפציפיזם
מוחלט, והכל בגלל השיגעון שלך של שנות ה60, ואני אמרתי משהו?,
לא. אחרי זה רצית להיות עורך דין או רופא כי התחלת פתאום
להתעניין בלימודים ולקרוא ספרים, לי הייתה התנגדות?, בכלל לא.
ומה תאמר על זה שרצית להיות סופר ומשורר, לכתוב שירים וסיפורי
מופת ולהתפרסם בעולם, אני אמרתי משהו?, שתקתי כל הזמן. ולא
נדבר על זה שהשיא היה שרצית  להיות שחקן באולינג מקצועי, למה
לעזאזל בחרת בזה?, אין לי מושג, אבל בכל זאת תמכתי בך. אם
תסתכל תראה שכל חייך עמדתי לצידך ומילאתי את כל שאיפותיך ולא
משנה מה הן היו, בעיוורון מוחלט הלכתי אחריך, והדבר האחרון
שהיה אכפת לי ממנו היה למה יובילו כל הדברים הללו?.
עד עכשיו הלכתי אחריך באש ובמים, אבל הגיעו מים עד נפש, זה
הגבול, יותר מזה אני לא מוכן לעזור, פה מסתיימת לה התקופה
השגעונית שלך.
את כל הדברים האחרים סבלתי, אבל להיות דייג בפיליפינים?, תשכח
מזה, אני לא הולך להרוס את החיים שלי, וגם שלך בין הייתר, כדי
שיהיה לי ריח של דגים מתים דבוק למכנסיים, פשוט תשכח מזה".
לרגע שתקנו, שפכתי את כל מה שהיה על ליבי, ועכשיו נתתי לו כמה
רגעים לעכל את זה. זה היה השלב הפסיכולוגי שבו הייתי צריך
להקשיב ולראות איך דברי השפיעו עליו?, אם בכלל?.
לכמה שניות היה שקט מוחלט, ואז הוא התחיל לדבר,
"חתיכת נאום נאמת, ממש נגע לליבי, ואני לא אומר את זה בציניות,
מעולם לא ידעתי שכך אתה מרגיש, אני מודע לכך שעכשיו דברים
יצטרכו להשתנות בינינו, נקווה שזה יהיה לטובה".
לא ידעתי אם לבכות מהתרגשות, או לצחוק מאושר, סוף סוף האסימון
נכנס לו לראש, מעכשיו אינני עוד כלי משחק בידיו הספונטניות,
מעכשיו אני אינדיוידואליסט, לבסוף אוכל להגשים את עצמי, ואני
בטוח שגם הוא לא יצטער.
"אדוני, הגיע הזמן לקבל את התרופות שלך. שב בשקט ותן לי לחטא
את את הזרוע".
אני לא רוצה שום זריקה, הם חושבים שכך הם יכולים לנצח את
שנינו.
לתת לנו חומרים שישתלטו לנו על הגוף, והכל כדי שהם יוכלו לעשות
בנו מה שהם רוצים, שנהיה כמו בובות משחק, כדי שהם יוכלו
להרוויח את הכסף שלהם, עולם של צבועים, פשוט עולם של צבועים.
"שלומית, מהר, תביאי את המזרק, הוא מתחיל להשתלולל, 300 cc ,
מהר, הוא יוצא מכלל שליטה".
לא אתם לא תזריקו לי שום דבר, אתם מבינים את זה, אנחנו לא
ניתן.
"שלומית, תני לו כמה ימים בצינוק, שירגע קצת, אחרי זה נחליט מה
נעשה איתו. איזה עולם?, שלומית, גורם לך לחשוב שנית על הבאת
ילדים אליו, פשוט מדכא. אה כן, את יכולה להכניס את החולה הבא,
אישתי תהרוג אותי, הבטחתי לה שאקח אותה לארוחת ערב. תעשי לי
טובה שלומית, תצלצלי לחנות הפרחים של שושנה, ותמסרי לה שתשלח
זר ורדים לבית שלי, בסדר?".
"אין בעייה דוקטור".
"תודה שלומית, עשית לי את היום".