בתחילה היו שתי נפשות נפרדות.
ואז הכירו.
ואז התרבו.
ולבסוף למדו למות.

אור ולילית נפגשו במקרה, בכנס מקצועי ששתיהן הלכו אליו. בהפסקה
שמעה אור את לילית מבקרת את ההרצאה האחרונה בחדות כזו, שתשומת
לבה נשבתה כליל. אור תמיד חיפשה את המבריק, את המצויין, וכאן
הייתה דוגמה נהדרת למוח מושחז, ולשון עוקצנית לא פחות. קצת
הצחיק אותה שכל העוצמה הזו בקעה מגופה של אשה שחרחרה וקטנה,
טיל שלוח של קפיצים דרוכים.

את ההרצאות הבאות של הכנס, העבירו בהנאה מרובה תוך שהן קוטלות
את יכולתם של המרצים, ומעלות רעיונות מבריקים ויצירתיים, אם גם
מצוצים מהאצבע, לפתרון בעיות העולם. איך ניתן לגרום לגברים
להבין שגם לבלונדיניות כמו אור יתכן ויש מעט שכל המתחבא מתחת
לשיער. מה היה קורה אילו מיכלאנג'לו, אותו העריצה אור, היה
מפגיש בין אדם לבין אצבעו של אלוהים.

"כמובן שנפגש שוב" הבטיחה לילית עם סיומו של הכנס, "את לא
חושבת שאני אוותר עליך בכזו קלות, נכון?" אמרה וקרצה.

הן המשיכו להפגש. מצאו ביניהן דברים משותפים, צלקות עבר דומות,
רצונות מקבילים. כל אחת מצאה בשניה כר נוח להצגה של רעיונות
חדשים. נקרא לזה הפריה הדדית. ואכן הן פרחו.

שתיהן היו יוצרות. לילית יצרה ברוח, שוזרת מלים בשורות קצרות.
ואור התכתשה בחומר, אצבעותיה מביאות את השכינה אל הבד המתוח
עליו יצרה. העובדה שיכלו להראות זו לזו את יצירותיהן מבלי
להרבות קנאת סופרים, ומצד שני לקבל ביקורת אמיתית, ואולי גם
מרחיבת אופקים ומאירת עיניים בגלל הבורות שבה, תרמה להן רבות.

הפגישות ביניהן התארכו, ומשך הזמן שחלף בין מפגש למפגש התקצר.
כאילו היה בכל אחת מהן מעין חוסר, אי שלמות, שהתמלא כאשר היו
יחד. לא שחסרונותיהן לא בלטו לעין, הציקו והרגיזו. אך ניתן
לומר שהסיכום הכללי היה חיובי. ואפילו מעבר לכך.

לילית החלה לשים לב לשינויים בצורת ההתבטאות שלה, שברי מלים
ורעיונות שידעה שמקורן באור. והיא, אמנית המלים, אמצה אותן אל
לבה.

אור דוקא שמה לב לשינויים בצורת החזקת הגוף, בנענוע האגן,
בתנועות הנפת השיער שהתאימו ללילית בעלת השער הארוך. גם במראה
הפנים שלהן דימתה לראות התקרבות. כמו מטמורפוזה ממוחשבת של
תמונות, עלה במוחה זכרון משחק שראתה.

אפשר שהיו נשארות חברות טובות. יד המקרה משחקת לה לפעמים
תרגילים נבזיים.

ערב אחד כשבאה לילית לבקר, מצאה את אור לחוצה ועצבנית. מששאלה,
נענתה שהמודלית של אור לא יכולה להגיע, ולכן לא תוכל זו לעמוד
בלוח הזמנים שנקבע לפרויקט. בדחף של רגע, התנדבה לסייע. הרי הן
חברות טובות, לא?

לילית נצבה בסטודיו של אור, תחת הזרקורים, מבקשת מקום להניח את
ידיה, מקום אליו לשלוח את מבטה. הרגישה את עיניה של אור עוברות
על גופה, מתעכבות ובוחנות כל קמט וקפל בבגדיה, מנסות למצוא את
הדרך להעביר את המהות שלה אל תוך הסקיצה. מדי פעם שלחה אור
הוראות בימוי: "עכשיו זוזי קצת. עכשיו תפני את הפנים אל האור.
תרימי טיפה את יד ימין." הוראות שהלכו ונעשו חסרות סבלנות
משורה לשורה.

עד שקמה אור ממקומה, ונגשה אל לילית, מזיזה את איבריה בדיוק
לפוזה בה חשקה. או, שלפחות זו הייתה כוונתה הראשונית. המגע
הראשון של ידי אור על זרועה וכתפיה, שחרר בלילית מעין זמזום,
גלים של חום ואור שחלפו בה. עצמה את עיניה, שלא להסגיר.

אבל לא ניתן היה להסתיר מאור אמנית החומר. האינטואיציה שלה
גרמה לה לראות מיד את השינוי, ידעה מיד שנושא הציור שלה חייב
להשתנות, שכאן מולה קיימת אמת אחת ויחידה.

"תתפשטי." באה הוראת הבימוי הבאה מוסתרת מאחורי מסך החושך
מאחורי הזרקור, ולילית התפשטה. לאט, בחוסר בטחון, בחשש.

ערומה עמדה מול הזרקור, בעוד אור ממלאת דף אחרי דף של רישומים.
לילית חשה את האור החם נוגע בבטנה ובשדיה, מלטף את עגלוליות
אחוריה, מדגדג את צווארה ובית שחיה, מחליק על ירכיה ושוקיה.
היא פתחה את פיה, לאפשר לו להכנס ללועה, וכמעט פקחה את עיניה
מעוצמת ההפתעה. גלגלה אותו על לשונה, בחנה את הטעמים השונים של
השתברויותיו, נדהמת מהגילוי.

והחיוך שעלה על פניה, בשילוב העיניים העצומות ממתינות, הועלו
במשיכות פחם מהירות דף אחרי דף.

הערב ההוא הותיר אותן תשושות, נבוכות מעט, מהורהרות. חזרו
לביתן, תוהות מה יעשה הערב לחברות שביניהן, להבנה.

המפגש הבא ביניהן התעכב, מסיבות אלו או אחרות. בכל פעם שאחת
יזמה, משום מה לא יכלה השניה, עד שנדמה כאילו מתחמקות הן
מלהתמודד עם אשר ארע. וציפיות הלא מגשימות את עצמן. אור, שחשבה
שלילית נרתעת ממנה, החליטה שלא תפגש איתה יותר עד שזו תקבע
מועד. ולילית, שהייתה משוכנעת שאור מתחרטת, אמרה לעצמה שיותר
לא תתקשר.

כמו בפעם הראשונה, שיחקה בהן שוב ידו של הגורל.

אור עמדה מול חלון ראווה בחנות בגדים, מלקקת שפתיה מתאווה
לרכוש בה דבר מה, כשמהחנות יצא המוכר, ובידו צרור שטרות: "הנה
העודף שלך, גבירתי." אמר ונכנס חזרה אל החנות במהירות.

המומה אחזה את הכסף בידה, מנסה להבין מאיפה צץ כל זה, החליטה
להכנס ולהעמיד אותו על טעותו. ובעודה מתלבטת, המזומנים בוערים
בידה אל מול שכיות החמדה שמולה, התחככה בה דמות מהירה שנכנסה
לחנות, פונה אל המוכר בשאלה האם כבר הכין את העודף.

האומלל ניצב מבולבל, מבטו חולף מאחת לשניה, עד שהבנה נגהה על
פניו: "תאומות, הא? כמעט עבדתן עלי."

הביטו זו בזו, פנים אל פנים, ושוב אל המראה שעל קיר החנות:
שערן החום, תוי הפנים שלהן שהפכו להיות דומים, אופן הלבוש,
הבעות הפנים. הביטו, פרצו בצחוק, ושילבו ידים ללכת משם יחד.

על קפה, נינוחות מעט יותר, שאלה אור למה לילית מתוחה, וזו
השיבה שהמחזור שלה מאחר. "באמת?" ענתה אור "ושלי כל הזמן
מקדים." יומנים נפתחו, תאריכים הושוו, ופרצופים הרצינו. ניסו
להבין איך יתכן שהמחזורים שלהן משווים פאזה, איך יכול דבר כזה
לקרות.

"את יודעת שזה סימן?" לחשה לילית, עיניה מושפלות לארץ.

"כן. גורל משותף." לחשה אור בחזרה.

הלכו משם לביתה של לילית.

לאט, בשקט, בעדנה, למדו להכיר זו את זו מקרוב. זה היה כל כך
פשוט. הרבה יותר פשוט ממה שחשבו. אולי משום שהיו כה דומות. מגע
עור בעור חם, שפתים לחות בשפתים פשוקות, לשון רכה בצוואר מתוח,
ושינים עדינות בפטמה מצפה.

היה להן ברור שזו התחלה של שלב חדש ביחסים, ולא ארוע חד פעמי.
ובאופן ספונטני, בהתאם לחוקי התרמודינמיקה, הופיעו חפציה של
אור בדירתה של לילית. "כי זה מגביר את אי הסדר" הסבירה בקריצה
לילית.

אור המשיכה לצייר בסטודיו שלה, אבל החורף הגיע, והימים התקצרו,
כך שנאלצה לקטוע את העבודה בשעה מוקדמת. באחד הימים חזרה,
עצבנית ורגוזה, ונרגעה מעט רק אחרי מסאג' צוואר מלילית. החליטו
לראות סרט, ושלפו אחד מערימת הקלטות שעל המדף.

ג'ק ניקולסון באחד הסרטים הגדולים שלו, עם המניירות הכי
מפוארות שלו, שטניותו הבולטת ביותר. מישל פייפר עם עיניה
האדומות, שר בעלת הלחיים הבולטות, וסוזן סרנדון הרכה.

ישבו מול הטלביזיה הקטנה בסלון, מכוסות בשמיכה, מציצות מעבר לה
מרותקות. וכשהגיעה סצנת הדובדבנים המפורסמת, לא יכלו לעמוד בה.
בזו אחר זו נתקפו עוויתות בחילה קשות, ורצו להקיא את נשמתן.

בשירותים אל מול הכיור, לבנות מהמאמץ פתחה ואמרה אור: "לילית,
יש לי משהו לומר לך."

לילית חייכה מתוחה "כן, גם לי, אבל.. תתחילי את."

"אני לא יודעת איך זה קרה. לא נגעתי באף אחד. באמת שלא. כבר
כמעט חצי שנה" התחילה אור.

"והמחזור שלך מאחר כבר בשבועיים." השלימה לילית.

"איך את יודעת?" תלתה בה אור מבט שואל.

"כי גם אני. גם שלי." ענתה לילית, ואחזה בידה. נשענו על הכיור,
והביטו אל הראי. כל כך דומות היו. נדמה היה כאילו ארבע
התגלמויות של אותה האשה נמצאות בחדר הקטן, כולן נבוכות
וחיוורות.

ובכל זאת, איך זה קרה? תמהו. אולי הייתה זו רוח של קודש, צחקו
וטפחו זו על גבה של זו. ובלכתן להמשיך בצפייה בסרט, עברה במוחה
של כל אחת מהן המחשבה, שמא הייתה זו רוח רעה. שטן שחדר לגופן
באמצעים שפלים.

אותו הלילה שכבו במיטתן חבוקות, והתקשו להרדם. אוסף של חיבוקים
נישוקים חיבובים וליטופים, בתוספת חלב חם ומוזיקה רוגעת, לא
עזרו להרדים את הספק.

כמעט חודש התהלכו, ומצוקה גוברת והולכת של חוסר ודאות בלבן.

בדיקות האולטרה סאונד של החודש הרביעי, אליהן ליוו זו את זו,
הראו ברחמן עובריות תקינות. הרופא שביצע את הבדיקה לא הניד
עפעף, וקיבל את הטענה שמדובר בחברה טובה, שיכולה ללוות בהעדרות
הבעל החוקי.

אבל הספק, חוסר הודאות.

אור החליטה ללכת לידעוני, קורא בקפה. שטחה בפניו את טענותיה,
מצטדקת על הריונה הבלתי מוסבר, הלא הגיוני. הידעוני היסה אותה,
והחל לקרוא את גורלה, מהמהם לו מתפתל. לבסוף ענה שהוא צריך
להתייעץ מעט יותר, ושתחזור אליו שבוע לאחר מכן.

לילית גם היא החליטה לנסות את צדו האחר של ההגיון, ובחרה
באסטרולוג, שביקש וקיבל ממנה תאריכים ופרוט של כל קורות בני
המשפחה, לפני ששילח אותה לדרכה בהבטחה שעוד יחזור אליה.

לא סיפרו זו לזו על ההתייעצות. פחדו מזלזול על פנותן לסמכות כל
כך לא מדעית. ישבו שותקות, תומכות זו בזו במבט, במגע.

בתום אותו השבוע, חזרה כל אחת אל המומחה מטעמה. ובאותו הערב,
אל מול כוסות התה המהבילות, יראות אך תקיפות, התחילו לדבר.

"ביקרתי אצל מישהו שמתמחה בעל טבעי, וסיפרתי לו." פתחה ואמרה
לילית "והוא חושב שמדובר בהפרייה הדדית." הסמיקה "כלומר, אני
ואת.. אהם. את ואני.."

אור פרצה בצחוק, . "איזה רעיון מגוחך." ואז הרצינה "את יודעת,
גם אני ביקרתי אצל מומחה. מישהו יותר רציני משלך. והוא טוען
שמדובר ברוח הקודש. כלומר.." התחילה לגמגם והשפילה עיניים "אחת
מאיתנו הופרתה על ידי רוח הקודש, והשניה.." אמרה ולא סיימה.

לילית חשבה שוב ושוב על דבריו של האסטרולוג: "אכן. זה נראה כמו
מקרה קלאסי של הפרייה הדדית. קראתי על זה בספרות המקצועית. אבל
פה נכנסת משמעות חדשה. האשה שאת חיה אתה הרה לכוחות השחור,
וזאת על פי הסימן שניתן משמך, הרי את לילית. האם את באמת רוצה
להמשיך ולגור איתה עוד?"

אור שתתה את התה שלה, ובמוחה התרוצצו שברי הרצאתו של הידעוני.
על האור שהיא נושאת בקרבה, ועל הלילה שנושאת חברתה ברחמה. על
הסכנה הטמונה בלילית. "את עומדת להפוך לאם. האם תפקירי את בתך
יחידתך להשפעתה של שדה?"

השיחה גוועה ביניהן, ואז ניגשו למיטה, ותינו אהבה ארוכה
ועצובה, כאילו לא יהיה מחר.

מחשבתה האחרונה של אור לפני שעצמה את עיניה, הייתה תפילה שנשאה
שהרעל שהכניסה למשקה יפעל מהר, ולא תסבול אהובתה.

ולילית עוד הספיקה לנשק לה על מצחה, וללחוש לה מלות אהבה,
מאחלת שלא תדע עוד סבל, לפני ששלפה את האקדח מתחת לכרית.

ביקורת התבונה הטמאה.

(דצמבר 2000)

אני הבתולה הקדושה - יונה וולך
אני הבתולה הקדושה
אני הבתולה הקדושה
האם אתה שומע אותי
אינך סובל יותר
כבר אינך סובל
עבור