ישבתי ככה סתם, מסתכלת על אדם.
בחור צעיר, עם עיניים כחולות ושיער שחור,
בחור יפה.
הסתכלתי בעיניו.
המבט הכובש, המבט החודר,
והצבע הבהיר יטעה כל אדם.
אבל אותי הוא לא מטעה. הניסיון להסתיר לא עוזר.
אני רואה המון- אך לא הכל.
משהו חוסם אותי- זה אותו האדם,
הוא מרגיש חשוף.
הוא דוחף אותי החוצה, לא נותן לי להכנס,
והוא יודע שאני רק רוצה לנסות ולעזור.
הוא יודע.
אבל הוא בשלו, לא מוכן לקבל,
רוצה רק לתת, אך שואף להיות "אגוצנטרי",
ולא מבין שזה דיי חרא,
לא מבין שזה עולם של "לבד".
ניראה לו קוסם שהכל חסר רגש,
ניראה לו מעניין לחוות כזה רגש,
אבל הוא לא מבין, הוא לא מפנים.
זה כואב - להיות ככה לבד,
מוקפת באנשים שצוחקים (- כל כך מזוייפים)
אבל לבד.
מסביבך משתוללת מסיבה,
ואת לבד.
את אנוכית, את "כלבה",
את הכל, את כלום.
"בחור צעיר" אני קוראת לו בעיניי "תשאר ככה תמיד, מתחשב
ואוהב,
אחרת תאבד הכל. תאבד חברים, תאבד חיוכים, תאבד את הרצון לקום
בבוקר בחיוך- או בכלל".
אז הבחור היפה מחייך כך פתאום, ומבקש ללכת לבעצם שום מקום,
רוצה להיות לבד, רוצה להתמודד לבד.
הבחור הצעיר עם העיניים הזקנות,
הבחור שמבולבל,
שלא מוצא את מקומו.
בחור יפה,
בחור שוטה.