[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכנסתי דרך הדלת לחדר גדול, גדול מדי לטעמי.
האור שבקע מן המנורה היה צהבהב כזה, מסנוור משהו.
סקרתי את עשרות הפנים החדשות שנגלו מולי. כל אחד ואחד מהם נראה
נורמלי, בדיוק כמוני, אבל הוא סבל מאותה מחלה מוזרה. כולנו
היינו תשומים. כולנו חיפשנו תשומת לב.
זה היה מוזר.

ראיתם פעם תחרות קפיצה לרוחק של אנשים בעלי רגל מעץ? אז בלי
לפגוע באותם אנשים, זה אולי אפילו יותר מוזר. דמיינו לעצמכם 62
אנשים (או לפחות כך הראתה הרשימה של מכנס האסיפה) עומדים בחדר
אחד ומחפשים את תשומת הלב אחד של השני.
האמת היא, שלדעתי האסיפה הזו היא הפתרון הכי טפשי שמישהו היה
יכול להעלות על דעתו. כי הרי היינו שם בשביל להגמל מתשומת הלב
אותה אנחנו מחפשים באדיקות יום אחר יום ובמקום זה כל מה
שקיבלנו זה רק תשומת לב? אז למה היינו  צריכים את זה? תסבירו
לי איך בדיוק  לעמוד מול 61 איש ולנאום, עוזר להתגבר על הרצון
המודחק בתשומת לב?!
מה, אתם חושבים שלהתוודות ולהוריד את זה
מהלב באמת תורם למשהו?

על הדוכן עלה אדם שאני מכיר, חיים.
"שמי חיים, ואני תשומי" הוא הכריז. כל האנשים שבקהל פרט לי
שאגו מין שאגה מוזרה כזו, כמו שמשמיעים כשהגיבור הראשי בעוד
סרט רומנטי זול, מנשק את הבחורה.
"אנחנו איתך, חיים" נשמע קול מהקהל. רציתי לצעוק לו: כן,
באמת, זה מה שיעזור לו. עוד קצת תשומת לב ממך, אבל משהו מנע
ממני לעשות זאת.
בלי לפגוע, באמת, זה נראה לי מטומטם.
והנה - הוא המשיך.
"כל החיים שלי סבלתי מהתשומתיות הזאתי" (ואני חשבתי לעצמי
יש כזאתי מילה, תשומתיות? זה חדש לי
) "בכיתה א', כשהמורה
שאלה מי הכין שיעורי בית, נפנפתי בידי כדי שכולם ישימו לב שאני
הכנתי אותם ואני רוצה להקריא"
. (ובתוך מוחי התנהל מאבק בין
ההגיון לחוסר שפיות: תגיד לי, מה אתה פסיכי? אתה באמת חושב
שלספר לנו מה עשית בכיתה א' יעזור לך להתגבר על ה"תשומתיות"
שלך?
)
"ואח"כ... כשהלכתי לתיכון, הצקתי לבנות כדי שהן תשמנה לב
אלי"
(ושוב, הציניות: אה, ובטח אתה חושב שמה שאתה עושה פה זה
בסדר, ככה להתבכיין בפני אנשים זרים
).

חשתי מטופש, אבל למרות זאת נשארתי. אולי רק כדי לראות מה חיים
ימשיך ויגיד.
האמת היא שדי הזדהתי איתו כי גם אני התנהגתי ככה. לא כל כך
קיצוני, אמנם, אבל עדיין, הייתי נורא תשומתי.
בתקופת ההתבגרות שלי, למשל, הייתי כותב מלא סיפורים ושירים
לתאר מצבים בחיי. אח"כ הייתי מראה אותם לכולם, רק בשביל שכולם
יראו אותם, יגיבו עליהם, וירחמו עלי. הייתי כל כך שמח כשנתנו
לי ביקורות טובות, וכשקיבלתי תגובות שליליות,אמרתי שנכון יש פה
ושם איזו טענה נכונה, אבל בתוך תוכי הדחקתי אותן. גם אני רציתי
קצת תשומת לב.
מאוחר יותר, התבגרתי ועשיתי דברים אחרים בשביל לקבל תשומת לב.
אח"כ למשל, הייתי אוהד של הפועל תל אביב (זה בתקופת שנות
העשרים שלי). הייתי הולך למשחקים, מתפרע על הגדרות, צורח כמו
משוגע - ורק בשביל שישימו לב אלי. אח"כ הייתי גם מחפש את עצמי
בטלויזיה בתכניות הכדורגל, לראות אולי קלטה אותי עדשת המצלמה.
וכן, גם אני כל הזמן נהניתי להגיד שמצבי על הפנים ושאני מרגיש
חרא, רק כדי שכולם יגידו לי את אותו "אוווו" וינחמו אותי. למה,
אסור היה לי?

ועכשיו הנה אני עמדתי פה, לא יותר שווה מהחיים הזה.
כולנו חיפשנו בעצם רק תשומת לב. נראה היה לי שהחדר הזה הינו
השלב הכי גרוע בתהליך הגמילה שלי מהתשומתיות. חשבתי שזה כמו
ללכת לפגישה של אלכוהוליסטים אנונמיים ולשתות שם בירה. רק
בשביל להעביר את הכאב. בשביל לחלוק את הסבל. משהו בתוכי זעק:
תגיד לי, אתה שרוט?!

אז יצאתי מהחדר, עזבתי אותו פשוט באמצע האסיפה.

מאז אותו יום נראה לי שנגמלתי, ואני לא צריך יותר תשומת לב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם




זה לא אני, אני
נשבע!


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/12/00 3:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק גרינוולד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה