בזמן האחרון חייתי בזכות הידיעה שעוד מעט אני אשוב ואראה את
העיניים האלה. העיניים הכחולות, נוסכות הביטחון, המנצנצות
לעברי עם השתקפותי החלושה באישון השחור.
עכשיו, כשלקחת ממני גם את הידיעה הזאת, אני לא יודעת מה לעשות,
לאן לפנות.
אתה בטח לא מבין אותי, וגם לא תבין כשתקרא את זה. מצד שני,
תמיד היה לך קשה לקלוט אותי מזווית אחרת. לא תמיד אני ניצן
הרגילה, גם לי יש צדדים נוספים באישיות.
נסה להבין בכל זאת. אכן, ראיתי אותך אחרי המון זמן, אבל זה
פשוט לא היה זה. אתה אינך יודע עד כמה חיכיתי לאותה שניה,
לאותו חיבוק שהצטרף אליה. אינני יודעת עד כמה הרגשה זו הדדית,
אך הרגשת החוסר, האובדן, הקושי למצוא את מה שהיה- אלו היו
רגשות הדדיים בהחלט. דומני שגם אתה חשת בזאת, בצורה צורבת.
אולי היה זה בגלל כל האנשים שהקיפו אותנו, בגלל המקום,
האווירה, הזמן, אבל אני לא בטוחה שמשתנים אלו משנים ממש. יכול
להיות שכרגע אני סתם מחפשת תירוצים.
אלו היינו רק אתה ואני, אני ואתה, בכל זמן, מקום וחברה.
ואולי זה היה רק בגלל שפחדת להישיר מבט.
חבל, כי אני כל כך רציתי לראות את העיניים האלה. העיניים
הכחולות, נוסכות הביטחון, המנצנצות לעברי עם השתקפותי החלושה
באישון השחור.











"כן הם שוב חוזרים אלינו הימים, הימים הארוכים העצובים, שוב
אשכב לבד בוהה בעננים, בואו חזרה, ימים טובים..."
מוקדש לך, אוהבת.