הבטתי בלונגי ופתאום לא היה לי מה לאמר לו...
היתי אלוהים עד אז...אני עדיין לא מבין לאן זה נעלם...
לונגי הביט בי ואמר שזה בסדר,הוא מבין...שהוא יאהב אותי למרות
הכל.
אל למרות הניסיון שלו, היה ברור שהיחיד שהוא באמת ימשיך לאהוב
יהיה הוא...מפני שאותי הוא ישכח אחרי שאצא מן הדלת.
אבל, זה היה לונגי.
בחודש הראשון הוא כלל לא זכר את שמי.

עם מזומנים בכיסי, זוג מזוודות תואמות ושפריץ במכנסיו של לונגי
היתי מוכן ללכת, להעלם.
לרגע היה ניראה כי לונגי באמת לא רצה בכך...

שבוע אחר כך מצאתי אותו בקריית העכבישים.
קריית העכבישים היה כוך בסמטה שהיתי בא אליה כשהייתי בדיכאון,
כאשר כל חברי ניצלו אותי...אפשר לומר שהייתי חיית חברה...
תמיד מנסה להיות החתיכה החסרה, גם אם זו לא בדיוק התבנית שלי,
הכל ניתן להתאמה, הכל גמיש ומתגמש...

באותו הערב לונגי ישב שם, מסומם כלוט, בוכה ללא הרף...
ראיתי אותו מזווית העיןאז הסתובבתי והתחלתח ללכת, אבל בעצם,לא
היה לי לאן לחזור.
אז חזרתי לקריית העכבישים למרות שלונגי נזרק שם, הוא מעולם לא
אהב את המקום הזה...
שוב מצאתי את עצמי לא אומר דבר, לונגי פשוט ליטף את ראשי עד
שנרדמתי.
כמו תמיד.
וכמו תמיד התעוררתי כשהוא לא שם...
קצוות שערי חרוכות מרוב האלכוהול.
לפחות שוב היתי אלוהים...שוב פעם היתי מישהו, התעוררתי לבד ולא
הרגשתי רע...מצד שני,יכול להיות שהייתי אותו דבר רק מותש מכורח
ההרגל.
לא חשבתי יותר על לונגי,רק תהיתי על כמה אני לא חושב עליו...
בעצם זו יכולה להיות צביעות, אבל ההגיון לא פועל בהאנג
אובר...
טיפסתי אל הכוך מעלי ונרדמתי שוב...גם כשישנתי הלמותהכאב היו
כמו הלמות פטישים ברקמות מוחי...
כשפקחתי את העיניים שוב חיפשתי את לונגי,
התעצבנתי שהוא לא שם, שהוא לא יודע איך לאהוב אף אחד.
שאני לא שום דבר מיוחד בשבילו חוץ מחור ובעיקר התעצבנתי כי
אפילו לא האמנתי לחיוכים העצובים שלו כשאמר שהוא אוהב אותי...
זה לא שהכרתי את לונגי, הייתי לונגי, הייתי יודע את כל
מבואותיו הסודיות ביותר.
ערב אחרי ערב היתי יושב תחת חלון הדירה המשותפת שלנו ומיילל
בלי לנסות להסתיר זאת כלל.
היתי מביט בו מביא גברים אחרים לדירה...
איך הם היו מפזרים את זרעם בלי היסוס...
גם אני היתי כזה פעם, היום אני אחר, אני פגוע.
כשהייתי איתו רציתי למות...
וכמה שיותר זוהר...
בערב הראשון חתכתי את ורידי באמבטיה כשמסביב נרות, אחרי שלונגי
היה עסוק מדי בלאכול שלא יכול היה לבלות איתי ערב...
הדם התפזר במים בצורות מתעקלות וחריפות,עד שכבה אור עיני...
בפעם הבאה שאפקח אותן זה יהיה בחדר ירוק חולה של בית
חולים...האחות מילמלה שמישהו טלפן והשאיר אותי ברחוב...
ו...שאם אני כבר יכול לעמוד, שאני אלך...יש מעט מדי מיטות ואני
לא בעדיפות ראשונה.

לכל הפחות נתנו לי להזמין מונית.

חזרתי לדירה, באמבטיה עדיין היה דם, לונגי ישן בחדר השינה ולא
שם לב או שלא עניין אותו שנכנסתי...
הנסיון השני והשלישי כבר לא חשובים יותר מדי.

אבל כולם קנו את זה, כאילו שהיה לי את האומץ לסיים את חיי...
אני לא אוהב את עצמי מספיק.
אני לא אהבתי כי לונגי לא אהב,
כשלונגי היה עצוב...אני היתי עצוב...
וכשלונגי היה אלוהים, אני היתי אלוהים...

כשלונגי מת ממנת יתר, אמרתי לכולם שמגיע לו...
שמגיע לו לחזור כזבוב כדי שמישהו יתלוש לו את הכנפיים...
אבל מבפנים, ליבי נקרע...ודהיתי עד שהפכתי לצל...