הייתי פעם שונה, אשה גדולה יותר. הגשתי תה לגברים שבקרו בביתי,
ואז השכבתי אותם. חלק מהליך ההרגעה, הייתי אומרת. אשה גדולה
כמוך- לא מצפים לשחרור מיני שכזה, אמר לי פעם גבר.
הוא אמר, וישב לאכול איתי ארוחת בוקר. נעלבתי, אבל לעומת
הגברים האחרים היה זה דווקא הוא שנשאר. ונשאר, ונשאר, ומעולם
לא התקרב אליי באמת, אבל עדיין ספג מחומי, לא הבין אותי עד
הסוף מעולם, אבל נהנה ממסתורי הוויתי, השונה כל כך מזו שלו.
אני הבנתי, והכנתי קפה. ותה. ועשיתי כלים.
זה גבר שנשאר ונותן כל מה שאישה צריכה ולא בוגד ולא משקר, ואני
הרי אישה גדולה.
אז נשארנו. נשארנו ונשארנו ואף פעם לא הכרנו ממש. הוא היה חוזר
מהעבודה, בדרך כלל מותש, אני המשכתי להזמין גברים לתה ועיסוי,
שילמו היטב, כבר לא שכבתי איתם. רק מדי פעם, כשהיה בא מישהו
מיוחד.
כמו אמיל לדוגמא. אמיל הלטאה.
אף פעם לא הבנתי למה היה בא אלי, הוא היה רגוע מלתכילה.
אמיל היה מביט בי בעיניו השקטות והיפות, שותה תה, מקבל מסאז'
ונותן חזרה.
תמיד הביט בי כאילו הייתי בעצמי אישה יפה. ולא הייתי.
ולפעמים כשהיה מספר סיפורים היו נדלקות לו העיניים באור
ילדותי, והסיפורים שלו היו מוזרים, לא קשורים. הוא היה מדבר
אליי לאט, בשליטה עצמית מוחלטת. לעיתים כמעט לוחש. מצאתי את
עצמי מתקרבת.
והוא במבט גרם לי להפוך יפה. ומעולם לא הביע רגש. חשתי כמו
ילדה, והוא, הצעיר ממני, התם, היה משחק בי. מספר לי על היופי,
האהבה, החשק, הפחד הכאב והייסורים. בסיפורים שלו הם היו כולם
אחד, יפים ונוראים. וחשתי כאילו הוא זה שיודע, ואני התמימה. לא
זונה, לא זקנה שמנה. היה מדבר מעט, משאיר הרבה מקום ליצירי
דימיוני. נוגע בי בקצות אצבעותיו, ואז עוזב.
כשהשכיב אותי, גון שפתיו היה היה ורדרד כשפתי ילד, גופו הרמוני
ושלו. יכולתי לחוש בדפיקות הלב שלו בתוך הנרתיק שלי. היה מדבר
איתי על אהבה ועל עוצמה ועל מין, מעורר אותי לחוש את אשר דיבר
עליו, ומעולם לא דיבר על עצמו. חיכיתי לפגישות איתו כמו לפולחן
אסור, מסתורי לעד.
מול הגבר איתו חייתי לא הרגשתי כחוטאת. בזתי לו. טעמתי מהשיקוי
שהפריד אותי ממנו ומכל שאר העולם שלי. ידעתי את שאיש לא ידע
לעולם. חשתי. הייתי חיה.
הוא עזב במאי והלך לארץ אחרת. ואני החוורתי. ואיבדתי ממשקלי
ומגודלי. עם כל לילה כתפי שחו. החלתי מתכווצת. רגלי התקצרו,
בשרי כחש והלך. הפכתי ילדה. לבנה כמו שלג, אולי כמו קרח. הולכת
ונעלמת.
אומרים עלי שצחוקי מהדהד באופן מוזר. נותרתי ללא כיסוי, עיני
כבדות, במשרד. קטנה ולבנה, בסוף לא תראו אותי כלל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.