05/02/2002
הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.

עמדת שמירה, משגב עם. אני עומד בשער, ויש זמזום מוזר ברקע. אני
פותח למכונית את השער. הטלפון מצלצל.
"יאיר?"
"כן"
"הי, זו אינה."
אני בולע את הרוק. כמה שאני מתגעגע לריח של השיער שלה, למגע של
הגוף שלה, לנשיקה שלה. "ויתרת", אני לוחש לעצמי תהיה חזק. קול
של חייל צועק "כרמלה" בקשר, מעיר אותי מחזיר אותי
למציאות. "הי. כמה נחמד לשמוע ממך."
"תגיד לי מזל טוב"
"מה קרה?" אני שואל אותה, כאילו אני לא יודע.
"אני ואיגור התנשקנו אתמול!" היא צועקת. המילים חורכות את
שאריות הנשמה שעוד נשארו בי.
"מזל טוב". אני אומר לה. "הוא באמת אחלה בחור".
"טוב, שמע. אני חייבת לזוז. אני אדבר אתך מתישהו. ביי."
"לא לבכות", אני לוחש לעצמי. אבל עמדת השמירה ריקה, מכוניות לא
עברו כבר שעה, וכל כך עצוב לי,
ואני עייף, והשעה מאוחרת. אז אולי אני אבכה? מה איכפת לי? אני
מניח את ראשי ובוכה.
הקשר קורא בשמי.
מה פתאום הם קוראים בשמי? ממתי הם יודעים איך קוראים לי?
אני עונה לקשר. שקט לי פתאום. אני לא סובל יותר. לפתע אני מבין
כי זה לא אני. משהו שולט בגופי, עונה לקשר במקומי. משהו בתוכי
חמים עוטף אותי, מבקש ממני לשכוח הכל. אני נענה לו. אני לא לבד
יותר. אני מתעטף ברחם הזה, ושוכח את כאבי.
"מי אתה?" אני שואל את החום העוטף אותי.
"אני המת שבבשר..."

התעוררתי בצעקה. חיפשתי סביבי את החדר החם, אבל לא הייתי בו.
הייתי שרוע עירום בלב השדות, ועתה התפתלה לידי, נושכת בזרועי,
נשיכות קטנות.
"מה את עושה לי? מה אני עושה כאן?" צרחתי בכאב. היא המשיכה
להתפתל ולחכך את גופה בי. תערובת של תענוג וסבל העבירה בי זרם
חשמלי חד. תפסתי בצווארה וחנקתי אותה. שלושה הולכי רגל עברו
במקום, כמו נמלטים מטירופנו. רשמתי את פניהם במוחי, אך התקשיתי
לזהות אותם.
"שחררי אותו!" צעקתי מנסה לחמוק מן השיתוק ברגלי. התהפכתי
בנסיון להכניע אותה, אך היא צחקה את הצחוק המרושע ביותר
שיכולתי להעלות בדעתי. היא החליקה מבין ידי, ושלחה את שיניה
בין רגלי. ציפיתי לכאב שיבוא, אבל השדות נעלמו ממול עיני
פתאום.
אני בחדר.
זה היה עוד שריד חלום. ריח חריף של שתן וזיעה מילא את את אפי.
ניגשתי אל חדר ארון הבגדים, להוציא בגדים נקיים. השעה 5 בבוקר.
ממילא אני קם עוד שעה. "זה זמן טוב לנתח את החלום." מלמלתי
לעצמי.

ובכן, אני בשדות. סמל לדבר המפחיד ביותר. עתה מתחככת בי כנחש -
גם זה סימן למשהו שאני פוחד ממני. אבל למה שחררי אותו? למה לא
שחררי אותי? "אולי משום שלא אני אומר את הדברים", הבריקה במוחי
תשובה. "אולי זה המת שבבשר החי, שכל הזמן מציק לי".
שלושה עוברי אורח. שתי נשים, וגבר. מי הם יכולים להיות. פתחתי
את ספר המחזור שלי. "הנה תמונתה של אלה" חשבתי לעצמי. אבל היא
איננה אחת מעוברות האורח. עברתי על תמונות באלבום, תמונות
מספרי ילדות שלי והפנים עדיין נעלמות. משהו חסר בחלום הזה
בלעדיהם.
ניגשתי אל המקלחת, ופתחתי זרם של מים חמים. עלי לשוב אל
השפיות, שממילא נדמה היה לי שהיא אבודה כבר היום

עודד ניגש אל הקפטריה בסערה. "עתה, רוצה לראות אותך." הוא לחש
לי. לעזאזל. מה היא יכולה לרצות? דווקא כשבא אלי חלום כזה,
שאני לא יכול להבין - דווקא אז היא רוצה אותי.
"תגיד לה שאני לא יכול. תגיד לה שיש לי מבחן מחר, ואני רוצה
ללמוד בספריה", גמגמתי לו. הוא הסתכל עלי. אי אפשר לספר לו
כלום בלי שידע.
"יאיר, אני רוצה פרטים. מה קרה?"
"כלום" ניסיתי לומר מבין הדמעות החנוקות שזכרון הלילה הותיר
בי. אבל הפה שלי לא יכול היה לעצור בעד עצמו.
"היה לי חלום. הייתי בשדות, שכבתי, ערום ואני ועתה רבנו, והיא
אכלה אותי, ואני התפתלתי שם מכאבים וואני לא יודע למה, והיו שם
שלושה אנשים, שאני לא מזהה, וזה משגע לי את השכל. עודד אני
מאבד את השפיות שלי לגמרי".
עודד הניח יד על כתפי. כשותף לסוד, הוא רכן אלי ולחש
"פנית לאגודה לחקר האפטייה שיבדקו את זה?"
 "לא. אני הפסקתי לייצר אותם. הם שמרו ממני סודות".
המילים של עודד עוד הזדמזמו לי בראש, כלא מניחות לי. העלתי
בזכרוני את שלושת הפרצופים. אבל זה לא ייתכן!
"זה הם!" צעקתי לו באימה. כל הקפיטריה הביטה בי, בעוד אני תוקע
בו מבט מבוהל.
"מה זאת אומרת הם?"
"האגודה לחקר האפטיה. הם היו בחלום שלי. אבל הם כבר לא קיימים,
אני בטוח בזה."
"יאיר" הסתכל עלי עודד "אם הם מופיעים לך בחלום זה לא אומר שהם
קיימים."
"אוי אתה לא מבין" אמרתי לו. קמתי ויצאתי אל השמש. יש פינה
שקטה בה אני אוכל לחשוב. מה הם עושים בחלום שלי?

כאשר הפסקת ליצור אותם, הם מפסיקים להתקיים. זה החוק הבסיסי של
מדיטציה. האגודה לחקר האפטיה עקפה את החוק הזה. היא התקיימה
מחוץ לתודעה שלי, למרות שכפיתי עליהם היעלמות. ישנו רק כוח אחד
שיכול להחזיק את קיומו של דבר בתודעה, וזה כוח חיים. מכיוון
שאני לא זה שהענקתי להם חיים, יכולתי רק להסיק שהמת שבבשר החי,
כנראה חי מספיק בשביל ליצור אותם. הוא איננו משל עוד, איננו
רעיון, איננו דבר שאני צד משך כל חיי. הוא אמיתי ובועט כמו שלא
יעלה על הדעת. התיישבתי אבן וטמנתי את ראשי בידי.
"ספר לי מי אתה" לחשתי אל תוך עצמי.
"אני כועס". ענה לי קול מבפנים.
"על מה אתה כועס?"
"אני כועס".
שנאתי אותו כל כך באותו הרגע. שנים אני נלחם להכניע אותו,
ועכשיו הוא מוביל את חיי לאסון שלא יעלה על הדעת, מחייה את
האגודה לחקר האפטיה, וגורר אותי לקבר יחד איתו. עצמתי את עיני
בניסיון לראות אותו. אבל קול צעדים מחוץ הפר את השלווה שלי.
פקחתי את עיני, ועתה הניפה סטירה אל לחיי.

"עתה? מה את עושה?"
"אתה רוצה שאני אשחרר אותך, אז אתה יכול פשוט להגיד, אתה לא
חייב לשלוח לי דברים כאלה!"
"מה? איך לעזאזל את יודעת..."
"איך אני יודעת? אני יודעת טוב מאד. להזכירך אני קניתי לך את
הדיסק הזה, ואני יודעת טוב מאד שנמאס לך כבר ממני. אבל לא
הייתי מצפה ממך לאקט כזה של פחדנות. להשאיר לי מכתב מחורבן?"
מכתב? היא לא יודעת על החלום.
"עתה, אני באמת לא מבין על מה את מדברת." אמרתי כמתחנן
לרחמיה.
היא הסתכלה עלי כלא מאמינה. "ובכן, אני רוצה שתביא לי את
החוברת מילים של דני רובס, בלי שהקטע הזה קרוע ממנה." היא
הניחה בידי פיסת נייר.
"אם את מבינה  תני לו לחזור לאן שהוא שייך  שחררי אותו..."
הסתכלתי על הדף, מכל צדדיו. "זה לא אני שלחתי." אמרתי לה, אבל
בקושי האמנתי לעצמי.
"ובכן, אני בהחלט ארצה לראות את החוברת שלמה, עם ההקדשה שלי.
כי בצי שנה האחרונה כבר קיבלתי ממך יותר מדי מכתבים מוזרים
כאלה, ואתה יודע שהבלגתי יותר טוב ממה שהיית מצפה."
היא הסתובבה, ופנתה לאחור.

בערב, בחדרי הייתה חוברת המילים של הדיסק "בגוף ראשון" זרוקה
על מיטתי. הרמתי אותה, כדי לראות את הדבר ממני פחדתי מכל.
העמוד השישי היה גזור. יש מי שחושב שאני שייך לו, וידעתי היטב
מי זה. רק שלא ידעתי את שמו, את כוחו וכיצד אפשר למצוא אותו.
הוא משמיד את חיי, ואני חסר אונים מולו. שנאתי אותו כל כך.
"אני אצוד אותו" לחשתי לעצמי. עד שאני אצליח להשמיד אותו
לחלוטין.