הדלקתי נר. נר נשמה. נר הנשמה שלי. אני עוד חי, אך הנשמה שלי
המשיכה הלאה. הספיק לה ממני.
העמסתי עליה יותר מידי. במקום להתמודד ספגתי הכל ושתקתי.
לטובתם, לטובתי לא יכול להחליט.
היא נתנה סימנים. לא עזבה בוקר אחד. גרמה לי לרעד, ניסתה את
הדמעות. הכאיבה לי בלב. שום דבר מצידי. פשוט ישבתי וחיכיתי
שהזמן יעבור. הרי אומרים שהזמן מרפא את הכל. אותה הוא לא ריפא.
הוא פצע אותה יותר ויותר. היא דיממה למוות. אני המשכתי בחיי.
ידעתי שהיא סובלת אך לא יכולתי להתחלק בעומס.
רק עכשיו הבראתי משברון לב. לקח לי 5 שנים לחבר את כל השברים.
נשיפה קלה על ליבי והוא מתפורר.
אין לי זמן, אני חייב להמשיך. ישנתי ב-5 השנים האחרות, חייב
להספיק.
היא החליטה שזהו, עברתי את הגבול, והלכה. עכשיו אני מרגיש
רייקנות. הדלקתי לה נר נשמה. במקרה ותסתכל אחורה תראה את הלהבה
ותחזור אלי. תקבל את התנצלותי.
אני יושב ומחכה. אין לי כוח לזוז. שותה קפה בלי סוכר. למרר את
חיי עוד. ידוע לי ששברון לב אמור להגיע בקרוב. אך אני אחכה לה.
לא יכול בלעדיה.
סופת ברקים מתחילה. הנשמה כנראה הגיעה אליו. סיפרה לו הכל. איך
הייתי רע אליה. הוא כועס. לא הייתי טוב, אני מודה בזה. היא רק
נשמה תמימה, אחת ממליוני נשמות שהלכו. רק הסיבה שלה היא לא
סיבה מוצדקת. נשמות לא בורחות, הן אינן יכולות לקום וללכת
כשנעשה קשה.
חשוך פתאום. הנה הנשמה שלי. היא חזרה. אני לא מרגיש כלום.
למה כולם בוכים?