למחרת התעורר ג'ון, וחש מאושר, ומשוחרר מכל בעיותיו.

הוא קם ממיטתו, ופתח את החלון. השמש בירכה את פניו בשובל מרענן
של ניצוצות אור, וג'ון חייך חיוך מלא סיפוק. "מהיום, הכול יהיה
שונה", הוא חשב לעצמו, והוציא את ראשו אל מחוץ לחלון. רחובה
הסואן של ניו-יורק קלח וגעש. ג'ון יכל לראות את מוכר הנקניקיות
מרמה את מר שטנר בדולר, כהרגלו, את נהג המונית הפקיסטני מסלק
עוד לקוח מבולבל ממוניתו, ואת החיים כפי שהם, עם כל המיץ
העסיסי והמטונף. וגם עם מר ניומנברג. וכאשר החל לחשוב על פניו
של זה האחרון, מעסיקו הנכבד, נתמלאו מחשבותיו בחימה. "בוקר
טוב, בני זונות!!!", צרח ג'ון. איש לא הגיב, מלבד תינוק קטן
בעגלה, אוחז בגביע גלידה, שהביט מעלה בהשתאות. "בוקר טוב, בן
זונה", לחש לו ג'ון בחיבה, והילד ציחקק למראה האיש המשונה.

ג'ון חזר אל תוך החדר. הוא ענב את עניבתו האדמונית ביותר,
שהשתלבה באורח נפלא עם הפיג'מה הצהובה שלבש, נעל את כפכפיו,
אחז בתיקו, ויצא, לא מגולח, ומבלי ששטף את פניו, אל עבר פתח
ביתו.
"בוקר טוב, יקירי", שמע את מריאן, אשתו, קוראת לו בעודו יוצא
מן הבית. ג'ון עצר על פתח דלתו. הוא חייך לעצמו, ופנה חזרה אל
תוך הבית, שם מצא את אשתו האהובה, יושבת ומקפלת כביסה.

על אף שעת הבוקר המוקדמת, נראתה אשתו טוב כתמיד. שיערה החום
בוהק בעודה מקפלת באהבה את חליפותיו של בעלה, ושרה בלחש נעימה
ישנה ומוכרת. "אתה לא רוצה לשתות משהו, לפני שאתה יוצא?", שאלה
בחיוך. ג'ון חייך אליה בחזרה. הוא הניח מטה את תיקו, והתקרב
אליה לאט לאט. "מה פשר מצב הרוח החגיגי?...", שאלה מריאן. היא
הביטה בבעלה, וחיוכה גדל. "אתה... אתה לובש פיג'מה?...", שאלה,
ובת-צחוק בקולה. "פיג'מה?", שאל ג'ון, והביט על בגדיו. "האמנם
כך?", מלמל, כאילו כלל לא שם לב ללבושו. ג'ון הישיר מבטו אל
תוך עיניה התכולות של אשתו. "ג'ון, מה קורה איתך?", שאלה
מריאן. ג'ון שתק, והביט בה מספר שניות. לבסוף התקרב אליה עוד
יותר, מבטו צולב את מבטה, והבל פיו מתיז אל תוך אפה. "האם
ידעת", שאל ג'ון, "האם אי פעם ידעת, עד כמה אני רוצה במותך?".


מבטה החייכני של מריאן התחלף במבט מלא בעתה. "ג'ון...", אמרה,
מנסה להסתיר את קול גרונה החנוק מדמעות. "איני אוהבת את ההומור
הזה, אתה יודע זאת". ג'ון הטיח את אגרופו בראשה של אשתו היקרה.
מריאן נפלה אל הרצפה, וראשה חבט בקרקע. "ג'ון... מה... מה אתה
עושה?...", מלמלה, בעודה אוחזת בראשה. ג'ון הביט באשתו במבט
אדיש, והרים את תיקו. "יום טוב שיהיה לי", אמר, ויצא מן הדלת.

בעודו הולך ברחובותיה הסואנים של ניו יורק, הרהר ג'ון במעשיו.
תמונת ראשה היפה של אשתו, אותה אהב מאז היו שני ילדים בבית
הספר היסודי, נחבט ברצפה, חזרה ועברה בראשו. דמעות החלו לעלות
בגרונו, ולרגע התכוון לפנות אחורה, חזרה אל ביתו, חזרה אל
מריאן. הוא מיד ביטל מחשבה זו, ועצר את הדמעות מלהגיע לעיניו.
"מעתה, אין דרך חזרה", הדהדה המחשבה בראשו. "המציאות לא מותירה
לי ברירה", מלמל לעצמו, התעשת, ועשה את דרכו אל עבר מקום
עבודתו. אל עבר מר ניומנברג הנכבד.

הוא חלף במהירות על פני סמואל, שומר הבניין, והמשיך בדרכו אל
עבר מעלית הבניין. "בוקר טוב, ג'ון", נשמעו הקריאות מכל עבר,
אך ג'ון לא הגיב להן, ספק אם שמען. מבטים מופתעים ניטשו מכל
עבר, אך ג'ון לא התמקד בהם. פרצופו השמן והמכוער של מר
ניומנברג, זו היתה התמונה היחידה בראשו באותם רגעים. הוא הגיע
אל המעלית, דחף מדרכו את אחת המזכירות הזוטרות שבירכה אותו
לשלום, ונתקל באנשים שיצאו מן המעלית, חלקם מכרים טובים, חלקם
פחות. אך ג'ון לא הבחין באיש יותר, והחל להדחף ביניהם, כאילו
לא היו אלא שיחים עוקצניים העומדים בדרכו. צעקות כעס נשמעו מכל
עבר, אך ג'ון התמקד בדבר אחד.

"קומה 16, קומה 16, קומה 16", התרוצצה המחשבה במוחו, הוא שלח
את אצבעו, ולחץ על המספר. ג'ון יכל לראות אדם גוצי וקירח מתנשף
בריצה עיקשת אל עבר המעלית, ומבקש מג'ון לשמור על הדלת. ג'ון
חייך, והניף אצבע סמלית אל עבר האיש המופתע.
טינג.
דלת המעלית נפתחה. ג'ון יצא אל המסדרון, בעודו דורך על רגליהם
של האנשים המבקשים להכנס למעלית. הוא תפס את פרצופה של אישה
זקנה, וזרק אותה פנימה אל תוך המעלית. אשת נקיון, איש תחזוקה
ואגרטל פורצלן סגלגל נרמסו תחת מסע ההשמדה של ג'ון בעודו עובר
במסדרון, בדרכו אל עבר משרדו הגדול והמפואר של המנהל החשוב.
לבסוף, הגיע אל החדר. "מר ניומנברג לא יכול לקבל...", הספיק
לשמוע את המזכירה צועקת בקולה הצפצפני, ופתח את הדלת.

12 מבטים מופתעים הופנו אל עבר ג'ון. הוא הביט בשולחן הארוך,
בראשו עומד מר ניומנברג, ובנוסף לו עוד 11 אנשים להם לא ייחס
ג'ון חשיבות כלשהי.
ג'ון חייך. לרגע הזה חיכה. הוא עלה אל הבמה הקטנה שהוצבה בפינת
החדר, והטיח את מזוודתו בשולחן. "ג'ון?... מה, מה העניין?...",
שאל מר ניומנברג. "אתה לא מדבר עכשיו", ענה לו ג'ון בחימה. מר
ניומנברג הביט בו במבט מופתע. "הכול בסדר?...", שאל מר
ניומנברג. "מדוע אתה כל כך כועס?..." - "אמרתי שאתה לא מדבר
עכשיו, חתיכת אפס!!!", צרח ג'ון, והטיח את מזוודתו בשולחן בפעם
השניה. מר ניומנברג הביט בו במבט המום. אחר פנה אל שאר יושבי
השולחן. "ידידיי", אמר, "אני מתנצל על התקרית הזו... אנחנו...
אנחנו נאלץ לדחות את הפגישה הזו לפעם אחרת..." - "לא", עצר
אותו ג'ון. "לא. מה שיש לי לומר לך, אני רוצה שכולם ישמעו.
שכולם ידעו איזו חלאת אדם אתה".

ג'ון הביט בעיניו של מר ניומנברג, ושנא אותו שנאה עזה. מר
ניומנברג התקרב אליו, והביט בעיניו. "ג'ון... הרגע, בסדר?...
אני לא מבין מה עובר עליך... הכול בסדר בבית?...". ג'ון הנהן
בראשו לשלילה, וצחקק. "אתה כל כך מנופח... כל כך מלא חשיבות
עצמית...", מלמל. "השארו כאן!!!", צרח אל עבר יושבי השולחן,
שהחלו לקום ולצאת מן החדר. "אתם לא זזים לשום מקום!!!". "זה
בסדר, השארו כאן", הרגיעם מר ניומנברג. חברי ההנהלה המפוחדים
התיישבו במקומם. "תשמע", אמר מר ניומנברג, "אם ישנה בעיה
כלשהי, הרשה לי לעזור לך... כל דבר שתרצה, באמת, אתה יודע
זאת... אבל אני לא מבין, מה אני עשיתי לך?... מה אתה רוצה
ממני?... אני זה שהביא אותך לכאן, אני דאגתי לך לעבודה הזו...
אתה כמו הבן שלי, אתה יודע את זה...", אמר בחיוך, ושם את ידו
העגלגלה על כתפו של ג'ון. ג'ון ירק בפרצופו של מר ניומנברג.
"כמו הבן שלך...", סינן בזעם מבין שיניו. "כמו הבן שלך...",
חזר ומלמל.

מר ניומנברג הוציא מכיסו מטפחת, וניגב את פניו. ג'ון הביט בו,
ועיניו נתמלאו ניצה. "אתה, אתה ואשתי... שניכם אותו הדבר... עם
ההתנשאות שלכם, עם ההצטדקות שלכם..." - "מה עשתה לך מריאן?!",
שאל מר ניומנברג בכעס. "גם עליה אתה מטיל את האשמה?! אין בך
טיפת כבוד עצמי?! 20 שנה האישה הזו נשואה לך, מתמודדת עם כל
הקפריזות הללו שלך, מטפלת בך, ועוד יש לך טענות כלפיה?!". "אתם
נגדי", מלמל ג'ון בקול צרוד, "כולכם, אתם כולכם נגדי". "לא",
ענה לו מר ניומנברג. "האדם היחיד שנגדך פה, הוא אתה בעצמך.
אינני יכול להיות אחראי לטעויות שאתה מבצע בעבודתך בכל פעם
מחדש, אני רק יכול לחפות עליהן, כפי שעשיתי ב-5 שנים
האחרונות". "יופי, מצויין", אמר ג'ון, "תטיף, בוא תטיף לי
מוסר, חתיכת אפס... מה אתה בכלל יודע על מה שאני עובר?!". "מה
שאתה עובר?! תינוק מגודל! מה לגבי מה שעוברים הסובבים אותך?!
מה שאתה גורם להם?! חשבת פעם לקחת אחריות על מעשיך?! חשבת פעם
לקחת על עצמך את האשמה על כל הטעויות שלך?!", -"אני איני אשם
בדבר!!!", צרח ג'ון, שלף את אקדחו, וירה שישה כדורים אל עבר
ראשו של מר ניומנברג.

מר ניומנברג הספיק לתת בג'ון מבט מבוהל, וצנח אל הרצפה, ראשו
שותת דם. ג'ון הביט סביבו. חברי ההנהלה כבר הספיקו לברוח מזמן,
מבלי ששם לב. מר ניומנברג שכב לרגליו, ראשו מדמם. ג'ון נבהל
למראה מבטו הדומם של מר ניומנברג. "ג'ורג'... אוי, אלוהים...
ג'ורג'... שמישהו... שמישהו יקרא לאמבולנס", החל למלמל, אך
משום מה איש לא היה בקרבת מקום. ג'ון יצא אל מחוץ למשרד, וראה
כי המסדרונות התרוקנו מאדם. "לאן נעלמו כולם?...", הרהר לעצמו.
"איך יתכן שאיש מאנשי האבטחה לא הגיע?... האם איש לא שמע את
היריות?...". המום ומבולבל, החל ג'ון ללכת בכבדות בחזרה אל
משרדו של מר ניומנברג, וראה את גופתו המדממת מוטלת ללא רוח
חיים. ג'ון התקרב אל מר ניומנברג, ונפל אל הרצפה. ידיו נתמלאו
בדמו של מר ניומנברג, והתערבבו עם דמעותיו.

לפתע התעשת. הוא נזכר במעומעם בתינוק קטן מחייך אליו... במוכר
הנקניקיות האהוב עליו עומד בפינת הרחוב... בנהג המונית
הפקיסטני מברך לשלום את אחד מלקוחותיו... פניהם האהובות של
חבריו לעבודה, עת חלף במסדרונות הבניין... אשתו האהובה מקפלת
את בגדיו... וכאשר נזכר בזו האחרונה, נתמלא לפתע אימה. שוב
חזרה אליו תמונת ראשה היפה של אשתו נחבט ברצפה. לבו נתקף בהלה,
שמא קרה לה דבר איום ונורא לאחר שעזב, והוא רץ במהירות אל עבר
מכשיר הטלפון שעמד בפינת המשרד. הוא הרים את שפורפרת הטלפון,
מתכנן כיצד ידבר אל מריאן, כיצד יתנצל על מעשיו, כיצד יסביר כי
לא ידע מה הוא עושה. אחר-כך יספר לה על איך שמר ניומנברג התנפל
עליו, איך שלא היתה לו ברירה, איך שזו היתה הגנה עצמית...
תוכניותיו של ג'ון התבטלו עת התנגש מטוס בואינג באחד ממגדלי
התאומים.

למשמע הרעש, מיהר ג'ון וברח דרך מדרגות החירום, שניות מספר
לפני שפגע המטוס השני במשרדו של מר ניומנברג. אחת ממצלמות
הטלוויזיה עוד הספיקה לתפוס בעדשתה את דמותו של ג'ון, בורח
מהיציאה האחורית של הבנין, אך חוץ מזאת לא נשאר לו כל זכר.
ג'ון, כך נמסר לאשתו המתייפחת, נעלם בהריסות, והסיכויים למצואו
חי קלושים ביותר.
האיש שהיה לו הכול ויתר על חייו, והחליט לפתוח בחיים חדשים.
הוא שכח ממריאן, שכח ממר ניומנברג, שכח מכשלונותיו, והתחיל
הכול מהתחלה. אדם חדש, ללא עבר. רק עתיד.

כעבור יומיים, דרסה אותו משאית.