אני חיה במקום שנסתר מהמציאות
אני לא חושבת שאני קשורה בכלל למציאות.
תמיד משלה, תמיד מושלת
תמיד ניפתחת וניפגעת
אף פעם לא מסוגלת לפגוע.
למה תמיד לי כואב?
כי יש לי צפיות.
יש לי ציפיות וזה אסור.
כי ברגע שאת מצפה ממישהו שיעשה משהו,
שיהיה משהו בשבילך את תמיד תתאכזבי.
"אל תצפי מאנשים שיהיו כמוך"
אל תצפי ולא תתאכזבי.
אבל מה אני יכולה לעשות? זה חזק ממני,
אני אוהבת לתת מעצמי,
מנסה כמה שיותר לספוג את כאבם של אנשים.
אבל לפעמים אני לא שמה לב מה קורה,
רגשותי מערבלים את חושיי, אני פחות רגישה,
אני רוצה אותך חזרה, פסימיסט שכמותך.
אני מתגעגעת אליך פסימיסט יקר שלי.
כל איבר בגופי קורא לך.
אבל אני יודעת מה אתה צריך, וזה להיות לבד.
אז הנה, אני מפנה לך מקום, ומנסה לא להקשות.
ליבי זועק אליך,
אבל ראשי מסרב לעמוד בדרכך לשלווה.
אני אבקש אור.
רק בשבילך. שיהיה לך קל.
שתעבור את זה במהירות ותחזור אלי- או שלא.
כל מה שאני רואה מול עיניי ,
זה אושרך.
אתה אור.
אורי |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.