29.1.02
היום חזרתי הביתה בשתיים וארבעים. כיוונתי שעון לשלוש שלושים
וחמש, והלכתי לישון. השעון צלצל בשלוש עשרים וחמש. קמתי,
התלבשתי ושמתי שניצל במיקרו.
הטלפון צלצל.
"הלו," זיהיתי את קולו הרובוטי משהו של אביב.
"שלום אביב" אמרתי מייד, כי אביב תמיד שואל אם אני שם, אפילו
כשהוא כמעט בטוח שזה אני, אפילו שאף פעם לא היה אצלי אף אחד
בבית בצהרים.
"אין לנו שיעור עיוני היום, אז כנראה עושים טיול ובכלל היינו
אמורים להיות כאן בשלוש, אז בואי..." נאנחתי. איזה מעצבנים הם.

שמתי את השניצל בפיתה ודיוושתי לארווה. גילגיל אמר לי להכין את
הנרי וכעבור חצי שעה יצאנו לטיול. הופתעתי לגלות שהואדי זורם
שוב, הכל היה ירוק ויפה והנרי היתה זו שדישדשה בשלוליות ולכלכה
את פרסותיה כך שאני נשענתי לאחור באוכף ונהניתי. אביב רכב לפני
כל הזמן. כבר לפני כמה ימים החלטתי שעם הרעמה הבלונדינית
המוזרה שלו, להזדהות עם קורט קוביין, ועם הסווטשרטים שאף אחד
כבר לא הולך איתם, הוא נראה כאילו יצא מתוך סרט משנות ה-80.
כשהסתובבנו בחזרה, אחרי כחצי שעה של טיול, השמש כבר ירדה
והתחילה לנשוב רוח. היה לי קר וכאב לי התחת מהקפיצות של הנרי.

כשחזרנו לארווה שמתי על הנרי ראשייה, ואמרתי לה "בואי הנרייטה,
נלך להישטף"
קרצפתי את פרסותיה המבוצבצות במברשת ושטפתי במים חמים. אחרי
זה, כשהיה לי קצת זמן לעצמי, שיפשפתי את הידיים ומילמלתי
לעצמי, דבר שנוטה לקרות לי כשאני בארווה.
"אח, כמה שאני מסכנה.... גגגגגגגג...."
גילגיל השאיר אותי ואת אביב לנעול כי הוא היה צריך ללכת.
כשסיימתי לסדר ולנעול את כל הדלתות, נשאר רק אור אחד בשטיפה,
כי אביב קירצף את רומן.
"טוב אביב, אני משאירה אותך כאן, אתה רק צריך לסגור את המים
ו..."
"לא." הוא קטע אותי
"מה לא?" הובכתי. אביב לא נוטה להתווכח.
"תישארי עוד רגע"
"למה, אין לי כאן מה לעשות..."
"נו, מה איכפת לך, אני לא רוצה להישאר כאן לבד, חכי רגע..."
צחקקתי בעצבנות.
"מה, אתה מפחד שהסוסים יטרפו אותך?"
"לא, אני מפחד מהחושך." הקול של אביב תמיד היה מוזר כזה, בטון
מונוטוני כך שלא יכולתי לדעת אם הוא רציני או ציני.
אחרי זה אביב אמר לי ביי, ונסעתי הבית, מזמזמת שיר מזוויע של
הבקסטריט בויז שנידבקתי אליו בגלל שאביב אמר לרומן, "תפסיק
לשחק משחקים".