חור חדש בתיק הבלוי. החורים האלו, כולם כבר מכירים אותם. אומנם
בהתחלה היה קשה להם להתרגל לנערה הזאת שכל פעם שהיא התעצבנה
היא עשתה לעצמה חור בתיק. כולם קראו לה "פריקית מסריחה" אבל יש
כאלה שהדביקו תוויות וקראו לה מיכל. התיק של מיכל היה מחורר
לחלוטין, אך כל פעם היא מצאה עוד פינה או מקום לחורר, לקרוע
ולהוציא עליו הכל. בשנה הזאת מיכל כבר הפסיקה ללמוד. היא סבלה
מספיק עד עכשיו, היא לא צריכה את זה עוד. היא גם בקושי יוצאת
מהבית. בקושי יוצאת מהחדר. המקרים הכמעט יחידים שהיא יוצאת זה
בשבתות שאבא שלה בא לאסוף אותה. ככה זה המשמרות שהשופט "אדון
שופט" החליט. 'ההורים נפרדים רק בשביל שיהיה יותר טוב. יותר
טוב לילדים.' כמה פעמים מיכל שמעה את המשפט הזה. לפי מה שהיא
זוכרת חמישה חורים- זאת אומרת חמש פעמים.' אעלק יותר טוב
לילדים. שילכו ממני המזדיינים האלה!' היא חשבה בזמן שניקבה חור
נוסף בתיק שלה. בסיום הניקוב ליטפה את הטיק והחליקה את גב ידה
על פני הרצועות הקרועות והמחוררות שנשארו מחוברות כ'תיק'. היא
ליטפה אותו כאילו היה חיית המחמד שלה. חיית המחמד שאף פעם לא
היתה לה כי 'כלבים וחתולים זה סתם זבל ליכלוך ופרעושים'.
שההורים שלה עוד היו בייחד, זאת אומרת על לפני שנתיים הם לא
רוצים חיות בבית... עכשיו שהם נפרדו 'ניהיה יותר טוב' ככה אמא
אומרת. היא אפילו קנתה צינצנת ושני דגי זהב בתוכה- חיית מחמד.
"ובטח יהיה מאוד כיף ללטף אותם ולאלף אותם, נכון אמא?" אמרה
מיכל בציניות שהיה בה הרבה כעס. בתיק נוצר חור נוסף. מיכל
ליטפה את התיק שלה בחמימות. כאילו היה החבר שלה. החבר שמעולם
לא היה לה כי היא "סתם פריקית מסריחה". מיכל נירדמה על מיטתה
החמימה בבית אביה וידעה שהכל הולך להגמר. היא לא תצטרך לסבול
יותר. גם אבא שלה לא יצטרך לסבול אותה בשבתות, וגם אמא לא
תצטרך לסבול אותה כל השבוע.. ואולי אמא צדקה- יותר טוב לילדים-
ילדים שלא ישארו ליותר מידי זמן. הלילה ייגמר ואז ייגמר כל
הסיפור הזה. כל הקטעים המסריחים של "הפריקית המסריחה" יעלמו
ביחד איתה.

הבוקר הפציע והשמש זרחה. ציפור שיר זימרה מצמרת עץ הבוקיצה.
אביה של מיכל ניכנס לחדרה "בוקר טוב" שלח פנימה על מנת להעיר
אותה ויצא. הוא אפילו לא שם לב שהדבר היחידי שנותר בחדר הוא
קרעי בד וחוטים קטועים. התיק הקודם של מיכל.