הכל התחיל בעוד אחר הצהריים, כשטיילתי לבד ברחוב דיזינגוף
ההומה כתמיד .
השמש זרחה, וכמו שאומרים, מזג האויר היה נוח.
באחת מפינות הרחוב שכב קבצן עטוף עיתונים וישן שנת ישרים (עד
כמה שיכל).?
ניסיתי לעבור על ידו בשקט בשקט גם בכדי לא להעיר אותו וגם כי
לא היה לי כסף קטן.
(הגיוני, לא? ).?
בדיוק כשעברתי, הוא התעורר. מן הסתם התעלמתי.
הקבצן התעורר במהירות, זרק מעליו את שיירי העיתונים ונעמד
למולי עם חיוך רחב. הרבה שיניים לא היו לו שם, ואם לומר את
האמת, די קיוויתי שיפסיק לחייך.
לאט לאט הוא החל ממלמל לעצמו משפטים לא מובנים. וכשניסיתי לדבר
איתו הוא לא אמר מאומה ורק הצביע על הקיוסק שהיה בהמשך הרחוב.

הוא סימן לי להתכופף ולחש על אזני "קרמבו...קרמבו..."
ניגשתי למוכר וקניתי קרמבו (לא היה לו עודף ממאה אז קיבלתי שטר
של חמישים,שניים של עשרים ומאה תשעים ושתים בזוקות).
נתתי לקבצן את הקרמבו והמשכתי בדרכי.
טיילתי בדיזינגוף ודי שכחתי מכל הסיפור. קניתי נעליים חדשות,
שיחקתי קצת במשחקי וידאו, ואפילו אכלתי גלידה.
כשהחשיך התחלתי ללכת ברגל הביתה. הקבצן ישן באותה קרן רחוב בה
היה קודם.
עוד לפני שהחלטתי אם לעבור לצד השני או לא, הוא התחיל
לצעוק:"אדון,אדון.." (אני בגילי כבר אדון?, אדון ?)
הקבצן הצביע על צידו השני של הכביש.אחזתי בזרועו ועברנו צד.
בצדו השני של הכביש, הוא שוב הצביע , הפעם אל הצד ממנו
חצינו.שוב עברנו...
"למה אני עובר מצד אל צד" , שאלתי את עצמי אבל לא עניתי.
כשחצינו את הכביש בפעם השלישית , הוא הוציא את הקרמבו מהכיס
והניח  אותו במרכז הכביש.
בשפה עילגת ובפה חסר שיניים הוא מלמל "מכונ...ית ..שתי
נקודות..אוטובוס....,שלשוש.....מונית..חמש ואבולנס משטרה
עשר..."
עוד לפני שהבנתי מה קורה, ראיתי עשרות אנשים מתגודדים סביבנו.
ההגיון שלי אמר לי ללכת ,אולי לקרוא לעזרה (איפה המחלקה
הוטרינרית של העיריה כשצריך אותה? ).
אבל התחת... התחת כבר הרגיש את הכורסא של דן שילון . את הקהל
באולפן, את ה "נעבור לפרסומות " היקר כל כך.
כמו שאני מתלבט החל הקבצן למשוך בשרוולי ולצעוק לסובבים
"קרמבו! קרמבו!"
ההמון השיב בשאגות "קרמבו קרמבו".
והקבצן ממשיך וצועק "קרמבו!!קרמבו!!" וההמון משיב בצעקות ממש.

סימנתי לקבצן שאני מסכים לשחק איתו את המשחק הטיפשי שלו.
לתשובתי,  תפס הקבצן נגן כינור שעמד בצד השני של המדרכה ואכל
פיצה, ומינה אותו לשופט.
הכנר צעק " התופס הקרמבו המנצח"
"מובן?"
"מובן." ענינו שנינו ביחד .
"המוכנים, ההיכון, הצא " צעק הכנר.



רחוב דיזינגוף, השעה קרוב לשבע בערב.  בשכונה שלי, אמהות עכשיו
קוראות לילדים מהחלון לחזור הביתה, הצגה ראשונה מתחילה עוד רבע
שעה, הדיג חוזר עכשיו הביתה מהים וברשתו עמוס כל טוב,ורק אני
באמצע הרחוב, בשיא התנועה, משחק ברולטת קרמבו.
עם קבצן,כנר והמון קהל גועש וזר.




באופק נראה מגיע אוטובוס (כמדומני זה היה קו 5).הקבצן ואני
התחלנו לרוץ לקרמבו כמטורפים. הקהל עודד ומחה כפיים והאוטובוס
מתקרב וצופר, מתקרב וצופר.
דממה.
שנינו קפצנו חזרה אל המדרכה מתנשפים ובידיים ריקות.הקרמבו לא
היה אצלי, ולא היה גם אצל הקבצן.



ואז ראינו , על הכביש, היה מרוח הכנר עם קרמבו קווץ' ביד.
כעבור שעה, כשהגיעו המשטרה ומגן דוד אדום, הלכתי הביתה. אפילו
שידעתי שבטח דן שילון יגיע.
לך תסביר למשפחה. לך תסביר למשפחה שהאבא מת כי הוא ניסה לדפוק
קרמבו מאיזה קבצן ששיחק בכביש.


עד היום כשאני עובר בדיזינגוף, אני רואה את הקבצן כל פעם עם
מישהו אחר, ושניהם עוברים את הכביש מצד אל צד. כשהוא מבחין בי
הוא מחייך אלי ( בלי שיניים ) ואני רק מתפלל שיפסיק כבר לחייך.