וככה הייתי רוצה את חיי, פשוטים יותר. שאני אוכל לעשות את מה
שבראש שלי ושאין מסביב לצוואר שלי לולאה של חוקים חברתיים
דפוקים, כל פעם שאתה מפר אחד היא רק מתהדקת. בסוף אתה מת.
בכיסא בועטת כל האנושות, ההורים שלך בצד צוחקים. בושה למשפחה.
הלוואי שהיה יותר חופש פרטי וחופש חברתי. הלוואי שהייתי יכולה
ללכת למקום כל שהוא ולהתנער מההרגשה שאני מבלה את החיים שלי
בציפייה למוות. כאילו שחיי זה מן שלב כזה שאין לו טעם. רק רגעי
האושר עושים אותם כל כך טובים ובגלל הלולאה הזאת הם נעלמים.
החוקים המזוינים מחזיקים בחיים שלי.
אני כבר רוצה משמעות למשהו, נמאס לי כבר בטירוף. זה לא משנה מה
קורה רגעי האושר שלי כבר הלכו יחד עם הילדות שלי לאיפה שהוא
ואני לא יכולה להשיג אותם יותר. אני צריכה להתאהב (שונאת אהבה)
או להיות איתך או עם מישהו שמבין אותי, אבל כמה אנשים מבינים
אותי בכלל?
אני פשוט חייבת ללכת לאיפה שהוא. אני כבר לא יודעת מי אני
בכלל. אני מרגישה כאילו שיש כאן יותר מדי אנשים, אני כבר שוב
לא יכולה לנשום. אני יודעת שאני אוהבת אנשים יותר מדי ושאני כל
כך גמישה שאני פשוט מתחילה להשתנות לכיוון מה שהם רוצים ואני
מנסה להיאחז בעצמי. אבל בשביל זה אני צריכה להתרחק מכאן.
מכולם. חוץ ממך, כמובן.
אני כבר יכולה להרגיש את זה, לטעום את זה. קחו אותי מכאן.
- אם זה נראה לכם לא ברור או לא מקושר יש סיבה. זה חלקים
ממכתב שכתבתי לחברה שלי. זאת אני.
|