[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בלו
/
בטח יצא לרגע

הוא פתח את דלת האוטו ויצא. עצר לרגע, נשם בעיניים עצומות את
האויר הנקי, ואז פקח אותן אל עבר הרחוב הכל כך נקי.
כל צבע כאילו בולט על רקע אחיו... חיוך קטן התגנב לקרבו.
הוא הביט מעלה, לעבר החלון, הרכין מבט ונע לעבר הכניסה.
דפיקה בדלת.
אין מענה.
כרגיל, חשב לעצמו ופתח כדי סדק את הדלת שהפרידה ביניהם לעת
עתה.
בצד השני היא היתה.
שכובה במיטה, מכורבלת כולה בתוך עצמה, השמיכה זרוקה בקצה
המיטה, חצי על הרצפה, יחד עם עוד עשרות חפצים שונים.
סביבה היו מפוזרים פרחים לבנים של נייר טואלט משומש ועטיפות
ריקות של חטיפים שונים.
בקבוקי מים מינרליים מפוזרים בכל מקום, רובם ריקים.
היא לבשה כותונת כזו עבה של חורף, עם ציור של דובי בפיג'מה.
הוא אהב את הכותונת הזו. היא נראתה בה כזו ילדה קטנה ומקסימה.
הוא ניגש לעברה, מפנה את דרכו, משתדל שלא להרעיש.
פינה לעצמו מקום ישיבה בינות לפרחי הנייר, לא נגעל מזה כבר
ממזמן.
ליטף את שיערה שהתפזר לו על הכרית בגלים רכים.
היא שחשה בו, הרימה את ראשה על ירכו, והתכרבלה לכיוונו מבלי
לפקוח עיניים.
ליבו גאה, בנסיון נוסף היום לפרוץ החוצה.
"טל... טלוש... איך את מרגישה?"
"ממ..." היא הוציאה מעין רחש כזה של - תן לישון, אני עוד עייפה
-
"טלוש... צריך לקום. יום חדש. כל כך יפה בחוץ. את לא יודעת מה
את מפסידה"
"כלום. לא מפסידה.. כלום." אמרה בחצי נמנום. "ממי... קר לי..."
הידקה את גופה אליו.
נאנח. הביט דרך החלון בינות לעננים, לא מוצא את השמש.
"טלוש, את צריכה לקום. אי אפשר להמשיך ככה"
היא התנתקה ממנו ברגע אחד "תגיד לי, למה באת? בשביל להציק לי?
בשביל זה יש לי אמא, ולא סתם עזבתי את הבית אתה יודע" היא כבר
לא נשמעה מנומנמת במיוחד.
"אולי תכסה אותי? איפה השמיכה?" הוא כיסה אותה. כאב לו. הוא לא
יכול להמשיך ככה.
כיסה אותה. טוב. כמו שמכסים תינוק. דאג שכפות רגליה יהיו בתוך
השמיכה... הידק אותה באזור הצוואר, שלא יכנס אויר קר.
קם. התבונן בה. התכופף לנשק... עצר באמצע. הזדקף.
יצא באותו השקט שבו נכנס.
לא העיף מבט אחרון בבלאגן שעטף אותה.
היא הרימה חצי מבט לכיוון הדלת, כשסגר אותה.
-אה, הוא יחזור. תמיד חוזר. אולי הלך להכין לי ארוחת בוקר? אני
עוד לא רעבה.- השינה חזרה לקנן בעיניה ובתוכה והמחשבות עזבו
אותה.

הוא יצא מהבניין, ניגש לרכב שלו.
העיף מבט נוסף בחלון שלה. מוגף. כרגיל. הייתי צריך להשאיר פתק?
חשב לעצמו... לא. מספיק. לא הייתי צריך להשאיר שם עוד משהו
מעצמי. די. מספיק. נגמר.
התבונן ברחוב שחייך כולו רחוץ לעברו, הוא חייך חזרה.
הקלה התערבה עם הגעגוע והאהבה שהתאכזבה.
זה לטובה.
זה לטובה.
ניסה לשכנע עצמו.
התניע ונסע.

בינתיים בדירה היא כבר חלמה.
חלמה שהוא הכין לה ארוחת בוקר, ושרף את הביצה, והרגיז אותה
נורא.
היא חזרה לחדר שלה, לצייר את אחד הציורים המבועתים שלה, יודעת
שהוא ישטוף כלים כרגיל, מקווה שהפעם לא ישבור כוס, כמו שעשה
לפני שבוע.
הוא הרגיז אותה. היא כיווצה פניה בחלום והתעוררה.
פקחה עיניים. הוא לא פה לצידה. אין רעש של תזוזה שקטה בדירה.
אולי הוא יצא לרגע...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תהיה נינוח"







תנסו את זה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/02 16:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה