אני.
אני חושב שהגיע הזמן שאי אכתוב קצת עליי.
אבל אני זה היא אז אני אכתוב עליה.
היא.
אני חושב שהגיע הזמן שאני אכתוב עליה.
אבל היא זה לא אני וזה כואב.

פגשתי בה בערך לפני שנה. התאהבתי ישר, או לפחות ככה היא אמרה
לי. כל כך אהבתי אותה אבל לזה היא לא הסכימה אז עזבתי את
האהבה.
פגשתי בי בערך לפני שנה. עד אז הייתי גוף בלי נשמה, אדם בלי
דעות, בלי רצונות, מבליג על הכל. לפני שנה פגשתי בה והיא
הכניסה לגוף נשמה. אבל עכשיו הנשמה צריכה לחיות בלעדיה כי היא
הלכה. וכשהיא הלכה, גם אני הלכתי איתה. נאבדתי בדרך, במקום
מסוים בין הגוף שלי לבינה ואני לא יודע לחזור לשניהם. היא
יודעת מה שאני רוצה יותר טוב ממני, היא מדברת את מחשבותיי לפני
שחשבתי אותן, היא מכירה אותי יותר טוב ממני, וזה כואב. אני לא
יודע איפה היא נגמרת ואני מתחיל. אני עדיין רוצה אליה או שבעצם
לא, אני לא יודע. אני לא יודע. אני מרגיש כמו ילד קטן שנלקח
מאמו. אני אוהב אותה, אני שונא אותה. כבר אמרתי לא פעם שאני לא
אוהב את עצמי. לא יודע.

הגוף שלי עכשיו מנסה למצוא נשמה חדשה. אולי בכתיבה, אולי אצל
אנשים אחרים, אולי היא נמצאת שם בכלל ואף אחד לא שם לב.
אני מתגעגע אליה, אלי. אולי בעצם לא.
אני לא יודע.