איריס זרקה אותי ביום האחרון שלנו ברודוס. כשהתעוררתי היא עמדה
לצד המיטה, לבושה כבר, המזוודה הקטנה שלה נחה סגורה על הרצפה
ליד רגליה.
"זה לא ילך", היא אמרה וגררה את המזוודה החוצה. האמת, הרגשתי
שמשהו לא בסדר כבר כשעלינו על המעבורת בפיראוס. איריס הייתה
מאוד לא החלטית בדרך כלל, אבל כשרצתה יכלה להישמע מאוד סופית.
היא אפילו לא טרחה לאמור: "זה לא אתה, זה אני".
כשהתאוששתי מההלם יצאתי לחפש אותה בין סמטאות העיר, חסרו עדיין
כמה שעות לפני שהיינו צריכים לעלות על המעבורת חזרה ליוון.
במשך כשעתיים סרקתי את העיר שתי וערב, לא היה שום סימן לאיריס.
בסוף הייתי כל כך מעוצבן, עליה ועלי, ששקלתי לנסות להתגבר עליה
בעזרת איזו סקנדינבית, במקום זה ניסיתי להטביע את יגוני
באוזו.
הטברנה הייתה ריקה מלקוחות - בניגוד מוחלט לתפיסתי את היוונים.
הברמן מזג לי כוסית בשקט ידידותי, כנראה הרגיש שאני לא רוצה
לדבר. התיישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים, מכין את עצמי למנה
גדושה של רחמים עצמיים.
ליד השולחן שכב כלב גדול ואפור, הוא לא קם כשהבחין בי מביט בו,
אבל כשכש בזנבו. הזנב השמיע טפיחות חזקות כשפגע במרצפות.
שני חתולי טברנות נכנסו מהרחוב, הם התקרבו לכלב ללא חשש, אחד
מהם אפילו התחכך בו בחיבה. הכלב סבל את זה בשלווה.
"הכלב שלך מאוד ידידותי", אמרתי למוזג.
"זה לא הכלב שלי", הוא ענה.
"אז של מי הוא?" שאלתי.
המוזג משך בכתפיו.
"הוא לא נראה מודאג במיוחד מהאפשרות של תופס כלבים", אמרתי
בהתחשב בכך שהכלב לא ענד שום קולר.
"אני לא חושב שיש משהו שמדאיג במיוחד את הכלב הזה", אמר המוזג,
"זה כלב מיוחד במינו".
סקרנותי התעוררה, למרות איריס, "מה כל כך מיוחד בו?" שאלתי,
"סתם כלב זקן".
המוזג חייך במסתוריות, "שלושה מהפרחחים הכי אכזריים ברודוס
עקבו פעם עם מקלות אחרי הכלב הזה לתוך סמטה ללא מוצא", הוא
אמר, "הם יצאו ממנה ללא פגע, לכאורה, אבל מאז הם מסרבים לצאת
מהבית והם גם נהיו ממש נחמדים... אבל ממש, ממש נחמדים".
"הוא לא נראה משהו מיוחד", התעקשתי.
המוזג נשף בכעס, הוא לא היה מרוצה מספקנותי. הוא סובב את ראשו
בתאטרליות לעבר דלת הכניסה, איש לא איים להיכנס בה ולהפריע את
בדידותנו המזהירה.
הוא החזיר אלי מהר את מבטו, כאילו הגיע להחלטה פזיזה, "אספר לך
את הסיפור על הגידם והכלב הקדוש", לחש והביט בחטף בחזרה בדלת
הכניסה, "אבל אם מישהו נכנס, אני מפסיק, זה סוד גדול".
רציתי לנשוף בזלזול - כלב קדוש, זה חתיכת אוקסימורון - אבל היה
משהו בשם של הסיפור, שתקתי והקשבתי.
"הסיפור על הגידם והכלב הקדוש", פתח המוזג חרישית, נאלצתי לאמץ
את אוזניי לתפוס את דבריו.

הגידם והכלב הקדוש

הכל התחיל בשנת 1522, הסולטן הטורקי סולימן המפואר הטיל את
המצור השני על רודוס, ארבע מאות ספינות, מאה וחמישים אלף איש
ואלפי מכונות מצור. אבירי מסדר בית החולים של סינט ג'והן קידמו
את פניהם מעל חומותיו של המבצר החזק ביותר בעולם, מעל מאתיים
שנה הם עסקו בביצורו.
המצור נמשך כמעט שישה חודשים, הטורקים הסתערו גל אחרי גל,
הסתערו ונהדפו ושוב הסתערו, השתלטו על חלק מהמבצר והושלכו חזרה
מהחומות. שמונה עשר אלף טורקים נהרגו, אבל תמיד היה מי שיתפוס
את מקום הנופלים ואילו המגינים הלכו והתמעטו, מספרם הולך וקטן
בקרב, ברעב ובמחלות.
אלכסנדר דה פאריס היה מפקד המשמר של הכנסייה הגדולה. בהתקפה
האחרונה הסתערו הטורקים על הכנסייה, אנשי המשמר חסמו את דרכם,
אחד אחרי השני הם נפלו, דה פאריס נשאר עומד אחרון. הטורקים היו
כמשוגעים באותו יום, הם היו נחושים להניח את ידיהם על השריד
הקדוש שנח על המזבח באמצע הכנסייה, אחת מאבני החושן שאבירי
המסדר מצאו בין שרידי המקדש בירושלים אחרי מסע הצלב הראשון.
אלכסנדר דה פאריס וכלבו הנאמן עצרו אותם בראש המדרגות שהובילו
מטה אל המזבח. הם לחמו כמו שדים, האיש בחרבו, הכלב בשיניו. על
כל מדרגה ממנה נאלצו לסגת  הם השאירו גופות מדממות של טורקים.
רבע שעה הם לחמו ונהדפו אחורה עד שגבו של אלכסנדר נלחץ אל
המזבח.
הוא תפס את האבן הקדושה בידו השמאלית והמשיך לאחוז בחרבו בידו
השניה. כשנפצע בידו הימנית, נאלץ להחליף ידיים, את חרבו העביר
לשמאלית ובידו הימנית אחז באבן. דמו זלג במורד הזרוע וכיסה את
האבן הקדושה, עד שאבחת חרב קטעה את ידו במרפק.
הוא נפל לצד המזבח והטורקים זינקו מעליו לעבר היד הקטועה והאבן
שנותרה אחוזה בין אצבעותיה המתות. הכלב הקדים אותם, הוא הסתער
על היד ואחז בה בשיניו. הטורקים היו בטוחים שתאוות הדם השתלטה
על הכלב ושבכוונתו לטרוף את בשר אדונו, לרגע אחד קצר הם חששו
להתקרב אליו.הכלב חילץ את האבן מאחיזת היד ונמלט מהכנסייה,
הטורקים התעשתו ורדפו אחריו.
הם לא תפסו אותו ואיש לא ראה עוד מעולם את האבן הקדושה. אם
בזכות האומץ שגילו או בזכות המגע עם האבן הקדושה, איני יודע,
אבל האיש והכלב עדיין חיים בינינו. נפלאות דרכי האלוהים.
             
הכוס שלי הייתה ריקה, הבטתי בכלב, הוא הביט בי וכשכש בזנב.
סיפור מדהים.
השארתי למוזג טיפ שמן ויצאתי אל הרחוב, דמי רווי אוזו
ומחשבותיי מלאות אבירים וטורקים, אבני חושן וכלבים קדושים.
הכלב יצא החוצה אחרי, המוזג אחריו, מבט תמה על פניו.
"מצאת חן בעיניו", הוא אמר.
התחלתי לרדת ברחוב לעבר הנמל, הכלב התאים את צעדיו לצעדי ללא
קושי. עצרתי, הוא עצר, הביט בי וכשכש בזנב.
המשכנו ללכת, בכל פעם שעצרתי, גם הוא עצר. כשהתחלתי לנוע הוא
תמיד היה לצדי.    
הכלב הזה אימץ אותי.
אם כבר הפסדתי ברודוס חברה, חשבתי בדיכאון, לפחות זכיתי בכלב
ועוד כלב קדוש, בן כמעט חמש מאות שנה. הלכנו זה לצד זה עד
לנמל.
המעבורת זה עתה הגיעה, אנשים רבים התאספו על המזח, ממתינים
לתורם לעבור את הגשר הקטן בין החוף לסיפון.
הכלב עזב אותי, התפתל בין רגלי המפליגים והתיישב על רגליו
האחוריות ליד הגשר. הסתכלתי אחריו בתדהמה, כל הדרך לנמל הוא לא
מש מצדי ועתה התעלם ממני לחלוטין. לפתע הוא החל לכשכש בזנבו.
זרם העולים לסיפון נעצר ואיש גבה קומה לבוש מעיל דק חצה את
הגשר לחוף. שרוולו הימני היה תחוב בכיס התחתון של המעיל, ריק
מאזור המרפק ומטה.
האיש עצר ליד הכלב, הוא לא אמר כלום והכלב לא נבח, רק הושיט את
רגלו הימנית ללחיצה.
השארתי אותם על המזח, האיש והכלב, מוקפים במעגל צופים משתהה
ועליתי על המעבורת לחפש את איריס. רציתי להביא אותה לסיפון
לפני שייעלמו, אם אספר את הסיפור מספיק יפה, אולי היא תסכים
לקחת אותי חזרה. היא הרי מאוד לא החלטית...בדרך כלל.