"אתה יודע, הסיפור שלך מזכיר לי קצת משהו שאני כתבתי לפני כמה
חודשים."
"באמת?" הוא אומר.
שנינו עומדים בחצר בית הספר ומסתכלים סביב. אני נוהג להביט
סביבי תמיד, כאילו אני מחפש משהו שחסר לי. מצאתי. הבטתי בה
עומדת שם, מדברת עם חברות.
"כן, אתה יודע איך זה... אהבה נכזבת."
"יותר מידי טוב..." הוא אמר.
עכשיו היא התחילה ללכת לכיוונינו. היא עברה בינינו, שולחת
"היי" לאוויר, אולי אלי, אולי אליו. שנינו עקבנו אחריה כשהיא
הלכה.
"היא יפה." הוא אמר.
"מאד." הסכמתי. "גם כוסית."
"ממש נחמדה, אל תשכח."
"נכון."
הסתכלנו אחד על השני. חצי חיוך עלה על שפתי. "אז איך היא
סירבה לך?" שאלתי.
"זה לא מתאים לי עכשיו, להיות בקשר." הוא ציטט לי את המילים
שנחרטו בזיכרונו, לא מפתיע. לא מפתיע כלל. "ואתה?" הוא שאל.
"אני לא חושבת שזה ילך בינינו." עניתי באדישות.
"היא באמת מנסה לא לפגוע בנו, הא?"
"כן," הסכמתי "היא באמת נחמדה. חבל שאנחנו לא ברמה שלה."
"ואללה מבאס." הוא אמר.
"מבאס," אמרתי. "אבל לא נורא."
"נכון. כולה עוד בחורה."
"כן, מי בכלל צריך אותה ANYWAY?"
"כן."
"כן!"
הסתכלנו עליה עוד כמה שניות, הולכת לשיעור, ואז גם אנחנו
הלכנו. אני עדיין לא בטוח על מי אני מרחם יותר, עלי או עליו.
זה די קשה לדעת, אבל זה גם לא כל כך משנה. את שנינו היא לא
רצתה, וזה לא כל כך מפתיע. היא נחמדה, זה נכון. היא בטח מה זה
מרחמת עלינו, כי בחיים לא יהיה לנו מישהי כמוה. אבל אם היא כבר
לא הולכת להיות עם אף אחד משנינו, אז אני מקווה שלפחות היא
מרחמת עלי יותר.