אחרי שנשר לי כל השיער מהטיפולים הכימותרפיים, החלטתי שאין לי
טעם לחיות. בשביל מה? השיער הארוך שלי, כל מה שהיה לי בחיים,
הלך. אמא הייתה אומרת לי כל הזמן שלפחות אני חי. סבא שלי, אבא
של אמא, נפטר מסרטן. היה לו גידול במוח שהלך והתפשט. אז נכון
שאצלי זה רק ברגל, אבל סרטן זה סרטן, מה זה כבר משנה איפה יש
לך את זה...
התחלתי תהליך של שיקום. כל הזמן אמרו לי שמזל שגילו אצלי את
הסרטן מוקדם.
חמישה חודשים אחרי השיקום, הרגשתי כמו חדש. נכון שאני בלי רגל,
אז מה, אבל לפחות השיער התחיל לצמוח לי שוב.
בבדיקה שערכו לי לפני שבועיים, בישרו לאמא שלי שגילו אצלי עוד
התפתחויות של סרטן, הפעם בשני מקומות: ביד ובצוואר.
אז מה... אולי יכרתו לי את היד, ואולי לא אוכל לדבר כי מיתרי
הקול שלי יפגעו. אמא אמרה שהעיקר שאני אשאר בחיים.
לא אכפת לי למות, הסברתי לה, אבל לפחות שאני אמות עם שיער...