תמיד שנאתי לקום בבוקר לבית-ספר. בעיקר לשעות אפס. תמיד מצאתי
אותן מאוד מטרידות, מפחידות אפילו. בלילה קודם, אני פוחד להניח
את הראש על הכר, פוחד לתת לו לשקוע בהזיות מתקתקות, מהפחד
העצום שלמחרת אאלץ להתעורר.

כשהייתי קטן, אמא הייתה תמיד מלבישה אותי, כשהראש שלי, כבד
ועצוב, מתחת לשמיכה עד לרגע האחרון, כניצול אחרון מספינה
שוקעת. זו הייתה תמיד הרגשה מפחידה אך גם נעימה.

כשאתה ישן אתה לא מעריך את השינה. הראש הכבד נכבד מדי. אבל
ברגעים אלו של קימה, הייתי מעריך כל כך כל רגע של חצי שינה,
קורי עיניים, רוק חמים בפה ונשימה מסריחה ונעימה עד מאוד. היו
אלה הרגעים הראשונים בחיים, שבהם הבנתי כיצד אפשר לקוות שהזמן
לעולם לא יגיע - הייתי מתאמץ להתרכז חזק עד כמה שיכולתי, כדי
לקבע את הזמן בראשי - להפוך אותו, כפי שהאמנתי שניתן, לנצח, או
להכניס אותו לתוך כוסית גזים ולשאוף ממנו קצת כל פעם. אך הלום
שינה כפי שהייתי, מעולם לא הצלחתי.

כשגדלתי, עברנו לבית מרווח יותר, בו הייתה לי מקלחת פרטית,
ואמא למורת רוחי המופגנת, סירבה להלבישני בבוקר, התפתח כאילו
מאליו תחליף המקלחת. במקלחת יש לך אדים חמים ונעימים. אפשר
לסגור גם את העיניים, בשקט, כי אתה יודע שגם ככה אין שום דבר
ממש מעניין לראות בחוץ.

אני חושב שכמו מאט ביונדי, גם אני מצאתי נחמה לא מועטה במגע
המים על פני מגעה של אישה, שהיה כמו במקרה של אדיפוס ועד
להודעה חדשה, שמעולם לא הגיעה, למיטב ידיעתי, של אימי. אני
זוכר את עצמי עומד מחוץ למקלחת, קהה חושים, ממשש בידים קרות
ותאוותניות אחר זרזיפי המים החמים הראשונים. מנסה לעקוב בעזרת
גבי אחר הזרם, מקווה להפוך לאחד עמו. עומד במרכז זרם המים
החמים, פעמים רבות זעקתי מנטרות נואשות, לשלמות. מעולם לא
השכלתי להתנתק מגופי הפיזי. השלמות היחידה הקיימת, במקלחת.

ברוב הבקרים מעשים כאלה יכלו לאושש אותי לגמרי, אז הייתי מוכן
כאדם חדש וחסר כל אמביציה, אבל מלא הכרה, לעמוד מול הדרישות
החדשות, החצופות והמתישות של היום.

כשאמא מתה, הרגשתי כאב עמום. בזמן הזה גרתי כבר בוונקובר קנדה
והידיעה הגיעה אלי בוקר אחד באי-מייל בתוספת קטע וידאו קצר שבו
אמא ספרה על כמה שהצטערה שירדתי מהארץ ועל כמה שהיתה רוצה
שאחזור. הרגשתי געגועים עמומים כפי שמעולם לא ידעתי. מעולם לא
חוויתי זוגיות, מעולם לא אהבתי חי, ובכל זאת באותו בוקר אפוף
אדי מקלחת שבוונקובר הרגשתי געגועים לזוג הידיים המלטפות
שהלבישוני בוקר קר, לאחר בוקר קר. נזכרתי במגע החם שתמיד אהבתי
באמא.

בוונקובר ניסתי להשיג משרתת שתפשיט ותלביש אותי בבקרים אולם הן
מעולם לא הבינו את רצוני, רוב אלו שענו למודעה חשבו שהן על תקן
נערות ליווי. השאר, מתוקות עד כמה שהיו, גרמו לי להרגיש מושחת.
צרוף הפה מלא הריר של הבוקר, העצמות הכבדות, העור הקר
וההתמסרות המלאה והפאסיבית להלבשה גרמו לי להרגיש תרח זקן.
החלטתי לחזור לארץ, עוד באותו יום, החלטה אימפולסיבית לחלוטין.

לחזור בחיפוש אחר מגעה של אימי.

עורה היה קר. הרשו לי להרגיש אותה, פניה קמוטות, שום זכר
לליטוף, פנים לבנות וחרושות. הרגשתי אבוד. רפול היה שר החקלאות
ודרש שכולם בארץ יתקלחו בשלשות. אני ישנתי בדירה הישנה של אמא
שלי בירושלים וציוותו אלי שני עולים חדשים. פניתי למשרד הרווחה
אבל שום דבר לא עזר. התחלתי לוותר על מקלחות, לעתים לא יוצא מן
המיטה בקרים שלמים - גרגורי ועומר (שהיה חלק ממבצע ירבעם,
המבצע החדש של הבאת כל בני הפלאשמורה לארץ) ניסו לשכנע אותי
לצאת מהמיטה. שום דבר לא עזר.

בגלל מגבלות קואליציוניות, מקלחות מעורבות מינים היו אסורות,
ואני הרגשתי עליז למדי שם מתחת לזרם עם שני גברים שעירים משני
צדדי. פחדתי, זה היה מובן - מעולם לא הרגשתי מאוס ומורבידי עד
עתה. עכשיו גדלתי כרס והייתי אוכל עוגיות עם פצפוצי שוקולד כל
יום. כמו חתול, מ אסתי סופית בהנאות המקלחת.

הצטרפתי (ידעתי שזה הצעד האחרון אבל שיקול הדעת היחיד שעוד
נותר התפוגג) לקומונת אינטלקטואלים ביטניקים שכמחאה על הצעד
המשותף האחרון של של הצמד בנעיזרי-רפול (מקלחות בחמישיות,
נימולות ובעזרת מי קולחין) החליטו לא להתקלח לעולם. חיינו בנגב
ליד מצפה רמון בקומונה מדיפה ריח רע, מתכננים פוטש מהיר על
מרכזי השלטון.

למרבה הפליאה, הרגשתי חסר חיים ותוחלת כפי שמעולם לא הרגשתי.
יום אחד כשיצאנו לפעולת תגמול במעיינות אל חמה שנסגרו למבקרים
שברתי את הוראת מנהיג הפלאנגה וטבלתי במעיין. לא רציתי לצאת,
ולא יצאתי. הודעתי לכולם בתקיפות שאני נשאר בפנים. פשוט שכבתי
שם רפוי שרירים בתוך המעין, המים בחום של 45 מעלות. ואחרי כמה
דקות התחלתי להרגיש את עצמי מתמסמס, עובר מצב צבירה ונעלם,
שבעים אחוז המים שבי קורעים חופשי.