כל הקיץ ההוא לא לבשתי כלום חוץ מחצאית. זה התחיל מזה שהיה לי
חם והמשיך כשהיה לי נחמד. החברה שלי חשבה שזה נורא קול, היא גם
הכריחה אותי ללבוש חולצות צמודות על הגוף השחיפי שלי ולצבוע את
השער לבלונד. לי לא היה אכפת כל עוד היא פותחת את הרגליים,
והיא היתה מבסוטה ומשוויצה בי לחברים הפאנקיסטים שלה עם
השרשראות. הם אמרו שזה לא שווה ואין לי ביצים. אני ניסתי
להסביר להם שעשיתי את זה דווקא כדי לאורר את הביצים, אבל הם לא
הקשיבו. לפעמים הצבע של השער נכנס להם למוח - לך תסביר משהו
לפאנקיסטים.
ההורים קצת נבהלו בהתחלה. הם לקחו אותי לפסיכולוג, כזה עם זקן
ושפם - מאוד נחמד, אבל הוא לא עישן מקטרת, וזה הפריע לי.
כשאמרתי לו, הוא לא התייחס, אבל אמר שיש לי 'נטייה
טראנסוויסטית מודחקת'.
ההורים שלי מאוד נבהלו ושאלו אם אפשר למות מזה. הוא אמר שלא,
אז הם נרגעו, והלכנו הביתה. בבית אבא צעק עלי 'למה אתה לא יכול
ללבוש מכנסיים כמו כולם, ביטניק'. ובלילה שמעתי מעבר לקיר, כי
יש לנו קיר של גבס בין החדר שלי לבין זה של ההורים, שאבא אמר
לאמא שהוא כבר מפחד ללכת בתחתונים בבית.
אני הייתי די שליו דווקא, חוץ מזה שהייתי מפחד מארסים. אבל
הייתי סומך על הפאנקיסטים של החברה שלי. הם, כמה שהיו
מטומטמים, ככה אהבו לשלוף סכינים. אבל הם אף פעם לא הגיעו,
ואני הייתי צריך לרוץ. מה שהיה מזל, דרך אגב. אני רץ מהר, פעם
הייתי בנבחרת ריצה של פתח תקוה.
המורות שלי סתם חשבו שזה תמהוני ורק מורה אחרת, המחנכת שלי
ניסתה להיות פתוחה ואמרה לי 'גם אני שמעתי פעם ביטלס, אבל ללכת
עם חצאיות?!'
חברים פחדו להתפשט לידי. עדי אמר לי שזה בגלל גיל ההתבגרות,
הוא אף פעם לא אהב להשתגע, עדי, גם אני לא השתגעתי על להשתגע
אבל אהבתי ללבוש חצאית ולא התכוונתי לוותר.
בשעורי התעמלות הייתי חייב לבוא עם מיני כי רק ככה יעקוב,
המורה העיראקי שלי, הסכים. וגם ככה לא היה טוב, כי כל הבנות
היו מציצות
לי ואח"כ חברה שלי היתה מאיימת לדקור אותי. היא היתה מאוד
איימתנית,חברה שלי, וגם הלכה עם חולצות שחורות.
אבא שלי הציע לי 500 שקל כדי שאני אותר על החצאית, ואני אמרתי
לו שזה לא העניין. תמיד הוא היה כזה מטיריאליסטי, אבא. וסבתא
הייתה בוכה כל שבוע כשהייתה רואה אותי ביום שבת. אבל מהר מאוד
היא השתגעה, ואחרי חודשיים היא כבר לא זכרה כלום ודווקא היתה
מבסוטה כשהייתה רואה אותי וקוראת בשמחה 'דנה אינטרנשיונל, דנה
אינטרנשיונל' ויורקת סמוחטות של שבת ושל שמחה על הטלויזיה,
ואבא היה מוריד לה כאפה ומהנהן בראשו בעצב. אחרי שלושה חודשים
היא מתה מהמורסות, שהצטברו לה במוח.
'אבא' הייתי אומר לו לפעמים כשהייתי רואה אותה בוהה בחלל ועצוב
'זה לא נורא - זאת אומרת, כנראה שזה כן, אבל זה לא ממש נורא.
תיקח למשל את ההומו הזה, איב סאן לורן - בחטיבה היה חוטף מכות
מכל הארסים של מילאנו, והיום הוא מעצב אופנה ידוע ונשים נשפכות
לרגליו והוא מסרב'. אבל הטעונים הרציונאלים שלי לא שכנעו או
עזרו לאבא שעדיין היא עצוב. כי כשהיה בא לשחק כדורגל כל יום
שיש במגרש עם החברה היו צוחקים עליו ואומרים 'הנה האבא של
המשיגענה הפרצל בתחת'. ובסוף גם הא כבר התחיל להיות אדיש כמו
סבתא ורק רואה משחק השבת ביום שבת בערב, בונה שערים בבית
מאגרטלים, ומשחק כדורגל במסדרון עם אלי הבן הדתי של השכנים.
לפעמים עושה גם גליצים על הפוליש החדש שאמא עשתה. עד שנשברו כל
האגרטלים ואמא מאוד כעסה. היא שלחה אותי לקנות חלב.
בדרך ליוסף מהמכולת הרהרתי קצת וחשבתי על החודשיים האחרונים.
היה לי קצת עצוב איפושהוא. חברה שלי עזבה אותי לאיזה פאנקיסט
עם גוף שרירי ובגדים שחורים, סבתא כבר מתה מזמן והחבר הכי טוב
של אבא היה ילד דתי בן 12 שאף אחד בבניין לא סובל.
נהיה לי עצוב והסתכלתי על החצאית שלי. היא הייתה קצת מוכתמת
ועצובה, ואמרתי לה 'לא נורא'. הלכנו ליוסף ויוסף גם כן הסתכל
עלי במבט עצוב שחשבתי שעוד רגע גם הוא מתחיל לשחק כדורגל
במסדרונות של המכולת ולדמיין שהוא אורי מלמיליאן.
הוא שם לי את החלב 3 אחוז בשקית כרגיל, ורימה אותי בעודף בעשר
אגורות כרגיל. אני לא אמרתי כלום כדי לא להרוס לו, אבל הוא היה
כל כך עצוב שאפילו הרמאות, שבדרך כלל עושה אותו שמח וטוב לב,
לא שימחה אותו, והלב שלי נחמץ.
כשהגעתי הביתה, הורדתי את החצאית וחשבתי על סבתא, ועל יוסף,
ועל זה שעוד מעט החורף יגיע ויהיה לי קר בביצים. גרדתי קצת
בביצים וזה עשה לי טוב ונעים. ידעתי שאני מוותר על
האינדיבידואל שלי וזה היה עצוב, אבל ידעתי שלפחות אני מתפשר עם
העולם וכולם יחשבו שהתבגרתי. אז קיפלתי את החצאית יפה ושמתי
אותה למעלה בארון, איפה שאנחנו שמים, למעלה, את הבגדים של הקיץ
הבא. |