מעבר למעטה של חנק אני מאוהב בך וזה חסום ע"י הגוש שבגרוני.
אני מתגונן מפני זעמך, מפני יופייך מפני עצמאותך. אני אוהב את
כל מה שראיתי עד עכשיו וחושש שלא אוהב  את השאר. אני מרגיש כמו
ילד לידך. עטוף שומן תינוקות. ואת צריכה גבר שיזיין אותך
שיחדור אליך בפראות. כי מולך אני צריך שתוותרי, שתגידי שלא
חשוב, שגם את ילדה קטנה כמוני. אם תהי שלי לא יהיה לי כלום.
ואין לי כלום עכשיו. מתבייש ברגשותיי הבנאליים. אני מתמודד אתם
כמו ילד מתבגר מגוחך. תמיד עוצר לפני הבכי. שלא יתמוטט עולמי
ויזל ממני כמו פלגי בוץ וישאיר אותי שעועית קטנה.
ואתם - כל השאר, שגם את מצטרפת אליהם לפעמים נשבר לי הזין שאתם
אומרים שאני עצור. ומוזר שאתם אומרים את זה כל פעם שחלל גופי
מכיל גז רגש עד להתפקע.
זה הכל התחיל אצלי בבית. אצלי כל פעם שמישהו חווה משהו שואלים
אותו שאלות שיתאר מה הוא מרגיש. מנקבים אותו במילים. כאילו
שמילים זה להרגיש. כאילו שמי שלא אומר מה הוא מרגיש לא מרגיש.
והאמת שהם טובים מאד בלשאול שאלות. נראה שהם רואים בדיוק מה
הולך אצלי, אבל הם לא מספרים על עצמם בכלל. ואני תוהה אם גם את
רואה מה בדיוק הולך אצלי. כי אני יודע שאת אוהבת אותי ואת בטוח
יודעת שאני אוהב אותך - אמרנו את זה אחד לשני כבר הרבה פעמים.
אבל קלטת שהתאהבתי בך? שהמבט שלך מצחיק אותי כי את כל כך
חמודה. חבל שאת לא אומרת משהו אם כן. תעשי את העבודה בשבילי.
אבל את לא, אני יודע שלא. לא תעשי את העבודה בשבילי . זה מובן
בהחלט. זה אני זה המשימה שלי. ואיפושהו, אני חושב שלעולם לא
תהי שלי. אבל כל רגע איתך הוא מתוק כמו צוף. ואיך אני גם אומר
לך וגם לא מפסיד אותך. ולמה דווקא בך. והאם יכול להיות שיש
מישהי שאני גם אתאהב בה וגם לא תפחיד אותי. או שאני מאוהב בך
בגלל שאת מפחידה אותי. או שתמיד להתאהב במישהי זה מפחיד. כי
באמת בתוך תוכי אני יודע שזה לא - שאת לא. או אולי אני יוצר את
זה ויכול ליצור שכן, שאת כן. הרי את לא אלה את אשה ואולי אני
מספיק לך.