אור חזק מסנוור, פעולות אחרונות של סטריליזציה, ומתחילה הספירה
לאחור שמונה שבע שש חמש ארב... מרחפת על ענני צמר גפן אפופה
אדי נרקוזה, הגוף חסר משקל פרפר צבעוני בוקע מבטני מותח כנפיו
ברפרוף גנדרני ומתחיל במעופו, אני דולקת בעקבותיו מנסה ללכוד
אותו נפעמת מיופיו, נחושה בדעתי להשיג אותו ,אם אשמור לי אותו
אולי הם שם למטה לא יגרדו את אשר חיכיתי לו שנים רבות כל כך.
מישהו קורא בשמי, מסיח את דעתי והפרפר נעלם בתוך ענן אפרורי,
אני מסרבת לפקוח את עיני, תרה בבהילות אחר הפרפר האבוד, יד
מלטפת את ראשי, שוב אותו הקול מבקש להשיב אותי מריחופי, כאב חד
מפלח את שיפולי בטני, אני פוקחת רק לרגע את עיני ושוב עוצמת
אותן בחוזקה, לארוצהלהתעוררלארוצהלדעתלארוצהלשמוע...
אך קולי אינו נשמע והדמות הרוכנת על מיטתי מסרבת להניח:
"זהו חביבתי סיימנו, הכל עבר בשלום, את תנוחי כאן עוד כשעתיים,
ואח"כ תוכלי ללכת הבייתה ובערב כבר תוכלי ללכת לרקוד."
אני מזהה את קולו של ד"ר אגמון, הוא אמר לרקוד, או שאולי נדמה
לי ? משהו קרה לזכרון שלי, אני לא זוכרת שום הזמנה למסיבה,
ובכלל איזו סיבה יש לי לרקוד, מה אנחנו חוגגים???
"ד"ר אגמון, מה עשית עם עוברי המת ?" אני שואלת אותו במחשבתי,
והוא אינו עונה, מן הסתם אינו קורא מחשבות.
אני רוצה לישון אני רוצה לשוב לפרפר הקסום, אך הכאב בשיפולי
בטני, והקולות מסביב לא מניחים לי, אני שומעת את קולו של בעלי,
את קולה של אמא, ולא מצליחה לעקוב אחר דבריהם, אני פוחדת שאם
אזוז אתפרק לרסיסים...
כנראה שהשעתיים שהוקצבו לי למנוחה חלפו להן, שכן אחות גברתנית
למראה מאיצה בי לקום להתלבש כי הגיעה שעתי לשוב הבייתה, אני
מרימה עצמי בכוחות אחרונים, גופי דואב כאילו עבר תחת מכבש,
ובתוך בטני בין צלעותיי מונח בלון שמאיים להתפוצץ, בעלי ואימי
נחפזים לעברי לתמוך בי ועיניהם כעיני כלבלב פאפיס עצוב, אני
שונאת את המבט הזה, ומחליטה לאזור כוח ולא להראות בחולשתי
ובשברוני, ולפתע חולפת במוחי מחשבה שאולי זה בעצם רעיון טוב
ללכת בערב לרקוד...רק שיפסיקו עם מבטי הרחמים הללו.
כל הדרך הבייתה אני מעמידה פני ישנה, אימי משוחחת בלחש עם
בעלי, מנסה בכל כוחה לא להשמיע דבריה באוזניי, ואני מחפשת שוב
את אותו פרפר יפהפה, וחולמת על מקלחת חמה והתחפרות בתוך סדינים
רכים.
בבית מתחת לזרם המים החמים במקלחת אני מרשה לעצמי להתפרק,
ומניחה לדמעות לזרום בחסות המים .
סחרחורת קלה, בחילה, ותנועת רפרוף קלה החולפת בבטני, מפסיקים
באחת את זרם הרחמים העצמיים, ואני מתעטפת במגבת גדולה וממהרת
לחפש מקלט במיטתי.
השעות הבאות חולפות עלי בשינה טרופת הזיות, בפעמים שאני
מתעוררת נתקל מבטי בכוסות משקה ודברי מאכל שונים שהובאו לחדרי
מונחים להם כאבן שאין לה הופכין, ומעוררים בי בחילה בלתי
נשלטת, ברגעי הערות האלה אני לא מפסיקה לחוש בתנועת הרפרוף
בבטני, וזה מביא אותי להרהר באפשרות שאני עדיין נושאת עובר
בבטני...
אמא נכנסת לחדרי עם טוסט זהבהב וכוס קפה, מסיטה את הוילון,
וקוראת בשמחה מעושה : "בוקר טוב מתוקה שלי, תמיד היית ישנונית,
אבל 20 שעות שינה זה שיא"
אני מנסה להתאפס, מתיישבת מביטה בטוסט, וחונקת את הבחילה שעולה
במעלה גרוני, אני חייבת לשתף מישהו בתחושה הזו...
"אמא, אני לא יכולה לאכול בא לי להקיא, ו..אני חושבת שאני
עדיין בהריון"
אמא מביטה בי בבעתה, אני יכולה לקרוא את מחשבותיה, זהו הבת
היקרה והמוצלחת שלה יוצאת מדעתה...
היא שותקת ושוב מביטה בי בעיני הפאפיס שלה, המבט הזה הורג
אותי, ואני מנסה להלחם על שפיותי :
"אמא, תאמיני לי אני לא משתגעת, אבל אלה בדיוק אותן תחושות
שהיו לי לפני ההפלה, אני מרגישה שמשהו חי לי בבטן."
"די מתוקה שלי" היא מתחננת, "די, את יודעת שזה בלתי אפשרי, את
יודעת בדיוק מה עברת אתמול,וחוץ מזה העובדה שהרית היא סימן טוב
ובעתיד תוכלי להרות שוב, אז תפסיקי לדמיין דברים מטופשים, זה
לא מתאים לך."
מה שאמא שלי לא יודעת זה שממש מתאים לי לדמיין דברים, אלא
שדווקא במקרה הזה אני לא מדמיינת דבר.
חום גבוה ובלתי מוסבר שאני מפתחת, ותלונותיי המתפרשות כהזיות
לשמן, משלחות את אמא לחדר השני להתיעצות טלפונית עם ד"ר
אגמון המקבל דיווח היסטרי על מצבי, ומצווה להביא אותי בדחיפות
לקליניקה שלו, בדיקת אולטראסאונד קצרה שהוא מבצע בי מבהירה מעל
לכל ספק שעודני הרה...
וזה בדיוק הזמן ללכת לרקוד... כבר ערב...ואפילו יש סיבה
למסיבה...
אלא שהשמחה נקטעת באיבה כשמתברר שעוברי השני שכלל לא ידענו על
קיומו במהלך כל ההריון, תקוע במעבה החצוצרה... והוא חי פועם
ונושם, בניגוד לאחיו שבחר לא להתפתח למרות התנאים שסופקו לו
בחמימות רחמי...
טוב אז החשק לרקוד עבר לו ביעף, מה גם שהתזמורת שלי עומדת לאבד
חצוצרה...אך לפחות הוסר החשש שאני יוצאת מדעתי,אני נורמלית
תודה לאל...(נפשית לפחות).
אור חזק מסנוור,פעולות אחרונות של סטריליזציה, ומתחילה הספירה
לאחור, שמונה שבע שש חמש ארב... מרחפת על ענני צמר גפן, אפופה
אדי נרקוזה, הגוף חסר משקל פרפר צבעוני בוקע מבטני, מותח כנפיו
ברפרוף גנדרני, ומתחיל במעופו, אני דולקת בעקבותיו, מושיטה את
ידי לעברו, והוא נוחת ומתיישב על כף ידי, נדמה לי שהוא מחייך
לעברי, ולוחש: "כבר ערב, אולי נלך לרקוד?"
תמיד תהיתי אם לנפל עוברים יש נשמה, האם אכן יש ? |
