עלטה משתלטת לי על המוח לאט לאט. אני בסך הכל עוד נתון
סטטיסטי. ברגע שהגעתי לכאן הרגשתי מאוד לבד. הייתי המום מדיי
על ידיי הצער הנורא הזה ובסך הכל ציפיתי למצוא כאן מעט
סימפטיה.
ולא מצאתי בכלל.
ראיתי עוד אלפי גופות מרוטשות כמוני. אפילו קיבלתי מספר
ומוקמתי תחת קטגוריה מסוימת. קטגוריית "קורבנות של תאונות
דרכים".
היום שבו תמתי היה יום לימודים רגיל. אני כל כך מתחרט על זה
שלא לקחתי את האוטובוס! אבל הייתי מגניב מדיי מכדי לקחת את
האוטובוס. אני נזכר עכשיו איך סחטתי מאימא את המכונית... "טובה
מיוחדת", התחננתי. "כולם כבר נוהגים לבית ספר לבד". כשהצלצול
של 2:50 צלצל, זרקתי את כל הספרים העודפים אל תוך הילקוט שלי.
חופשי עד מחר בבוקר! רצתי אל מגרש החניה, מרוגש עד להודעה חדשה
על ידי המחשבה של לנהוג לאן שבא לי ולהיות אדון לעצמי.
זה לא משנה איך התאונה קרתה, אני השתובבתי-נסעתי מהר מדיי,
לקחתי סיכונים מטורפים מדיי. אבל אני נהניתי מהחופש הזה. הדבר
האחרון שאני זוכר הוא שעברתי אישה זקנה שנדמה היה לי שהיא
הולכת לאט מדיי... שמעתי בום והרגשתי מן טלטלה ארוכה. זכוכית
ומתכת עפו מכל כיוון. הרגשתי כאילו כל הקרביים שלי יוצאים
החוצה. שמעתי את עצמי צורח.
פתאום, התעוררתי. היה כל כך שקט.היה שוטר אחד שעמד מעליי.
ראיתי רופא. הגוף שלי היה מרוטש. הייתי ספוג בדם. חתיכות של
זכוכיות מנופצות היו בכל מקום. מוזר שלא הרגשתי כלום. היי, אל
תכניסו אותי אל תוך השקית הזו. אני לא יכול להיות מת. אני רק
בן 17. יש לי דייט היום בערב. אמורים להיות לפני חיים ארוכים
ונפלאים. עוד לא יצא לי לחיות בכלל. אני לא יכול להיות מת!
מאוחר יותר הוכנסתי לתוך מן מגירה. ההורים שלי באו לזהות אותי.
למה הם צריכים לראות אותי במצב הזה??  למה הייתי צריך להסתכל
לאמא בעיניים ברגע בו היא 'זכתה' לחוות את החוויה הנוראית
ביותר בחייה? פתאום אבא נראה הרבה יותר מבוגר. הוא אמר לאיש
שהיה אחראי "כן-זה הבן שלנו".
ההלוויה היתה מוזרה. ראיתי את כל הקרובים שלי והחברים שלי
צועדים בשקט מאחורי. הם הביטו בי במבט העצוב ביותר שאי פעם
ראיתי. חלק מהחברים שלי בכו. חלק מהבנות בכיתה שלי נזקקו
לתמיכה.
בבקשה-מישהו-תעירו אותי! תוציאו אותי מכאן! אני לא יכול לראות
את אבא ואמא בכזה סבל. הסבים והסבתות שלי כל כך חלשים עד כדי
כך שהם הקושי מצליחים ללכת. אחותי ואחי נראים כמו זומבים. הם
זזים כמו רובוטים. בבלבול מוחלט. כולם. אף אחד לא מסוגל
להאמין. גם אני לא.
בבקשה אל תקברו אותי! אני לא מת! יש לי עוד הרבה חיים מלפני.
אני רוצה לצחוק ולרוץ שוב!!! אני רוצה לשיר, לנגן, לרקוד...
בבקשה אל תכניסו אותי אל בטן האדמה! אני מבטיח, אם תתן לי עוד
צ'אנס אחד, אלוהים, אני אהיה הנהג הזהיר ביותר בעולם. כל מה
שאני מבקש זה עוד צ'אנס אחד. בבקשה, אלוהים, אני רק בן שבע
עשרה.