רונן היה אומלל. הוא אמנם לא סבל ממחלה קשה או מעוני עמוק, אך
עדיין היה אומלל. כל אימת שחשב על אומללותו, כך התאמלל בעצמו
יותר. הוא גם לא היה טיפש, וציוניו הגבוהים בפקולטה למדעי
המחשב בטכניון העידו על כך. יש להודות, לאומללותו של רונן היתה
סיבה מספקת - הוא היה בודד.
גופו הגמלוני של רונן ופניו המחוטטות לא סייעו לפתרון הבעיה.
גם אופיו של רונן לא גרם לאנשים לרצות להתקרב אליו. לא שהיה
אנטיפט. הוא פשוט היה אדם כבוי. מי ירצה לדבר עם אדם שהווייתו
מסתכמת בלימודי מחשב, חיטוט בפצעי בגרות מזדקנים ואיסוף תמונות
עירום מהאינטרנט, תוך שימוש בהם לצרכיו? רונן היה מודע למצבו,
אך כבר מזמן השלים עם עצמו ועם תכונותיו, ולא טרח לנסות
ולשנותן. כאשר היתה מתגברת בו תחושת הבדידות, היה פוסע אל עבר
חוות המחשבים, מתחבר לאינטרנט ושואב תמונות פורנו באובססיביות.
היה בוהה בהן זמן ממושך, כאילו מנסה לצרוב אותן בזכרונו, ואז
רץ לחדרו כדי להפיג את בדידותו לרגע קט, במו ידיו.
עם הזמן, התעוררה בחייו של רונן בעיה. ככל סטודנט למדעי המחשב,
היה מוקצה לו חשבון מחשב לשימושו האישי, בנפח של אלף וחמש מאות
קילו-בייטים. בחשבון זה אגר רונן את נשותיו הוירטואליות, ולאחר
זמן מה, אזל בו המקום מלהכיל נשים נוספות. על האפשרות של מחיקת
נשים ישנות לטובת חדשות לא העז לחשוב - נאמנותו של רונן
לפרטנריות שחלקו יצועו הממוחשב היתה מוחלטת. כך הסתובב מדוכדך,
ציוניו מתדרדרים ופצעוניו זוהרים בעוז. כל פתרון לא נראה
באופק.
עד אשר יום אחד עלעל רונן בעיתון הסטודנטים. לפתע צדה מודעה את
עיניו הבוהות: "רון ארד, סטודנט בטכניון, נמצא בשבי 2469 יום,
שהם שש שנים, תשעה חודשים ועשרה ימים". בבת אחת החל לקדוח מוחו
הסמיך של רונן. אם רון ארד הוא סטודונט בטכניון, אזי יש לו
חשבון מחשב. אמנם שבע מאות וחמישים קילו-בייט בלבד, כי ארד למד
כימיה, אבל גם זה משהו! עוד באותו הלילה הצליח רונן לפרוץ
למחשב הטכניון ולגלות את הסיסמה של רון ארד. הוא נרדם שבע
רצון, שכלו מלא בתכניות לגבי מילוי החשבון. "מחר בבוקר", חשב
לעצמו, תוך נימנום נעים.
למחרת בבוקר, התיישב רונן  ליד המחשב, ובמשנה-מרץ הקליד את
סיסמתו של רון ארד. חיוך רחב התפשט על פניו כאשר המחשב הודיע
לו שנכנס לחשבון, אך מיד התפשט על פניו פיו הפעור. על המסך
הופיעה הכתובת "you have new mail". אמנם הדואר האלקטרוני היה
מיועד לרון ארד, אך מכיון שרונן עצמו מעולם לא קיבל דואר,
התרגש כמעט עד כדי דמעות. מעל חמש-מאות הודעות היו שם, מחכות
לקוראן. באצבעות רועדות דיפדף רונן בין המכתבים. "אנחנו איתך!"
צווחה הודעה ירושלמית, "אל תוותר" דרש מכתב איטלקי, ואמריקאית
אחת אפילו הציעה הצעות מגונות ל"גיבור שמחזיק מעמד כל כך הרבה
זמן". רונן הרגיש את לבו הולם בהיסטריה. הנה, הוא לא בודד!
כולם תומכים בו, מחזקים אותו, מציעים לו סקס פרוע, הוא, שהדבר
המרגש ביותר שנאמר לו עד אז היה "מה השעה". באיבחה אחת נכרתו
מתודעתו כל אותן דמויות פורנוגרפיות, והוא החל קורא ברגש את
המכתבים עבורו, תוך ניגוב דמעה פה ושם. "הם כל כך אוהבים אותי"
חשב, לראשונה בחייו. כה נסער היה, עד אשר נשתכחה ממנו מטרתו
המקורית, וכלל לא טרח לנסות ולמלא את החשבון החדש בתמונות
פורנו. במשך כל אותו היום לא עשה דבר פרט לקריאת המכתבים.
למחרת, החל לחוש איזושהי מועקה ממעשיו. לקראת שעות אחר
הצהריים, החלה מקננת בו תחושה כה עגומה, עד אשר נאלץ לחדול
מחיטוט בהודעות ולחפש את מקור הבעיה. לעת ערב, היכתה בו הסיבה
להרגשתו - כל אותם אנשים טובים ששולחים לו הודעות, ודאי יושבים
ומצפים לתשובה, אותה לא יקבלו. לאחר התחבטויות קלות, ניגש אל
המסוף, והחל מתקתק.
עברו שבועות, וחייו של רונן נתמלאו. בבקרים היה קורא את הודעות
התמיכה, ולעת ערב היה מחזיר תשובות בסגנון "שמחתי לקבל את
מכתבך אשר עוזר לי לעבור תקופה קשה זו". הבדידות נשתכחה מלבו.
עד אשר שמע דפיקה מהוססת בדלת. כששאל "מי זה?", נענה ב"תמי".
רונן היה המום. שבועות שלא פגש אדם פנים אל פנים, אך בכל זאת
אמר "פתוח". היא נכנסה, והתנפלה עליו בחיבוק ארוך. "רון, אתה
לא יודע כמה התגעגעתי", מלמלה, ולאחר שכיבתה את האור, לא היה
יכול רונן להפסיק מלהרהר בנשותיו הוירטואליות מהאינטרנט.