הייתם מאמינים? אני פה, אני שם, אני נמצאת. אני בעצמי לא
מאמינה תקועה לי פה במין מציאות חלומית שכזו, בחלום שהיה לי.
מאז שנולדתי, ניויורק ניויורק.. מביטה למעלה, הבניינים כל כך
גבוהים, שומרים מחבקים. דחיפה. כל כך הרבה דחיפות התקלויות, זה
גורם לי להרגיש, בטוחה. הרבה אנשים רואים במנהטן, משהו מאיים
שכזה. אבל אני. זה היה לי חלום, אני לא יודעת למה אפילו. אני
לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו, פה. לא תיכננתי, אספתי
כסף, במשך חצי שנה לקנות לפה, לחלום שלי כרטיס טיסה. החלום שלי
התברר כמשהו שכזה שיכול להביא אושר.. בלתי מוסבר? אני לא בטוחה
בעצם שזה אושר, הקלה אולי, אין פחד דאגות, אני פה בחלום.

הלכתי לכיוון הדאונטאון ונכנסתי לסנטרל פארק, מצאתי לעצמי ספסל
נחמד והתיישבתי, שמעתי נשימות מתוכי, למרות שלא היו בקצב שלי,
הן התגברו, והתגברו, ואז ראיתי שחור. התעוררתי שוב בחלום שלי,
נשענת על עמוד בצד היותר אפל של מנהטן, גופי היה לבוש מן
אימונית אפורה, הכובע שלה כיסה את עיני ואת ראשי. הידים שלי
היו שחורות, בעצם כל גופי, התחלתי ללכת, התחילו לרוץ לי מחשבות
בראש, זכרונות, לא שלי, זה היה מוזר. ואז ראיתי אותי נגשת אלי,
מתחילה לצעוק דברים בסלנג אנגלית לא מובן, הגשתי לדמות בה אני
מצויה מראה. ניצבתי בתור בחור גבוה מטר תשעים אולי, שחור,
עיניים שחורות ומבט רצחני, הבטתי על הדמות האמיתית שלי שניצבה
מולי, חיבקתי אותה. מצאתי את התשובה.
את עצמי.