"באמת שלא עשיתי כלום, אדוני השוטר, זה שעכשיו שלוש בלילה, זה
לא אומר שאני מוותרת.
תסתכל, אדוני, אדוני השוטר, אני בסך הכל קצת ממהרת,
עשיתי שטות, עליתי על חמור ולא על מונית.
בבקשה אל תגרום לי להיות חוצפנית."
אבל הוא התעקש, החמור המקומט,
"את עשית לי ביד, את עשית לי ביד..."
אני לא רציתי לקחת תשלום.
אפילו שהפה שלו הריח משום.
זונה זונה, אבל עקרונות עוד יש.
הוא ויתר על הדו"ח ואמר שאת השאר לא ביקש.
אני בינתיים תפסתי מונית.
זונה מטומטמת, אבל יש לה תוכנית.
כשהגעתי כבר כמעט לגבעתיים,
עצרתי בדרך ללקוח או שניים.
נהג המונית כבר היה מכוסה.
עדויות לא משאירים על בימת מחזה.
המשכתי בדרך, חדורת כוונות.
גם טובות, גם רעות, אך בהחלט לא קטנות
(יש לי שיטות לבחירת לקוחות).
בקיצור ולעניין בבאר שבע נחתי.
חיפשתי מקום להניח ראשי.
"ראש, להניח? זה ממש נשמע טיפשי.
בראש הרי עושים דברים אחרים.
תשאלי את ביל קלינטון ואת השכנים."
"כן אמא, היה עוד משהו שרצית?"
"לא, לא, מתוקה, תמשיכי בתוכנית."
מצאתי מקום מעולה מדרגה חמישית.
על הספסל ברכבת תחתית.
כי אין כמו לקום בבוקרו של שבת
עם נוגרה לראש וראסיה לצד.
התעוררתי לרעש שקשוק גלגלים,
(עם רכבת חשמלית אותי לא מעירים).
קמתי מהר, לא הייתה לי ברירה -
בגלל הרכבת נדלקה הנורה.
הלכתי לצד ושטפתי פנים.
חשבתי לי קצת על משמעות החיים.
בסוף התעשתי, לא הייתה לי ברירה,
יש לקנות כרטיסים לרכבת הבאה.
לנסע כדי לחזור נשמע מטומטם,
אבל כשחושבים על זה, הדרך היא העיקר.
הפעם נראה לי שנוותר על חמורים,
ברכבת תמיד מוצאים קשרים אמיתיים.
ירדתי בנתניה, לא ברור לי למה.
תמיד הייתה לי איזו משיכה למאפיה.
פגשתי כמה בחורים לא בדיוק ידידותיים.
על זה שהם אנסו אותי לא היה אכפת.
אבל לא לתת לי כסף אחרי שמרצון עשיתי ביד?
את נתניה די אהבתי, זה הרי דבר ברור,
בעיקר שעם המאפיה הסתדרתי בסיפור.
הם אהבו אותי נורא ושילמו ברוחב לב.
והרי אני זונה, גם כשזה טיפה כואב.
הסתדרתי עם כולם, היה לנו פשוט נפלא.
בחשבון הבנק שלנו אין תקרה למשיכה.
נשארתי שם חודשיים, או שזה היה יותר.
אך ידעתי שלבסוף אצטרך לוותר.
התחילו קצת צרות, בעיות חינוכיות.
הפושעים מאוכזבים, לא יודעים מה לעשות.
הם החליטו שלאור המצב הכלכלי,
הם מוותרים על הזונה, גם אם זאת אני.
מהבוס נפרדתי עם דמעות על הסנטר.
ובכלל לא התפלאתי כשנפל עלי פסנתר. |