הלילה ירד על ביתם של הזוג שיזטמן. החתולות המייללות פסקו את
יללתן והדממה באוויר הייתה מוחלטת. ראובן ישב במטבח ביתו וחלם
על דברים נשגבים, על חלומות שמאז ומעולם היו משאת נפשו
המנוונת. מלבד האור שבקע מן המטבח, הבית היה חשוך וריח הביצה
הקשה שנותרה חצויה בצלחת עמד באוויר בכבדות.
את תשוקותיו הנסתרות ואת אלה שהיוו את עיקר רצונותיו כבר זנח
מזמן ואט אט גילה, שבהתאם לגילו המתקדם ולחוסר התגשמותם של
דברים, למד לדרוש מעצמו פחות ופחות וכעת לא נותרו חלומות רבים
או גדולים מדי שעליהם יוכל להתרפק. גם את החלומות הנותרים ידע
שכנראה לא יזכה להגשים במתכונת חייו הנוכחית והנחמה היחידה
שליוותה את חוסר העניין בחייו הייתה האמונה והתקווה. בהתאם
לאמונתו קיווה שאולי, אם יתאמץ מעט יותר בגלגולו הבא האפשרות
תתממש. עיניו הקטנות נראו עצומות אך גם בערותן לא ראו דבר.
גופו הזקן ישב על כיסא הפלסטיק האדום אך נפשו וליבו לא היו שם.



בדיוק באותם רגעים לבנה עשתה את דרכה מחדר המקלחת לעבר המטבח
כדי להעמיד את קומקום המים על הכיריים. השעה הייתה מאוחרת
והשעון הראה כי הגיע הזמן לשתיית הקפה שלפני השינה.
היא ידעה שתמצא אותו יושב באותו האופן אשר בו היה ישוב שעה
קודם לכן, כשהוא בוהה בחלל כשצלחת המזון המונחת לפניו נותרת
מלאה. במחשבה על בחיר ליבה שלא היה עוד בראובן, היא לא מצאה
בתוכה כוח להאנח עבורו וכל דרך למציאת פתרון לחייהם המשותפים
חמקה מידיה אין ספור פעמים. השנים הארוכות בהן רק הלכו והתרחקו
יותר האחד מהשנייה הביאו אותה למצב קבוע של חוסר עניין וחשק.
בידיים מיומנות ומבלי להביט בו כלל אחזה בצלחת המונחת לפניו,
וללא מילים השליכה את תכולתה לשקית האשפה.

הוא לא הביט בה כלל, או לא הבחין בדמותה המתרוצצת לכל עבר
ונותר שקוע בתוך חלומו.

שריקת הקומקום ביצעה את המלאכה במקומה וכבר הוא עשה את דרכו
לחדר השינה בשקט מופתי.

מוזרה הייתה בעיניה העובדה שדווקא עכשיו, בשנותיה המאוחרות,
נזדקקה מדי ערב לכוס הקפה ובלעדיה לא יכלה להרדם.
היא תפסה את מקומו והציתה סיגריה. הכיסא הלוהט הביא לבחילה קלה
לעלות מקיבתה אך לא היה בכך די כדי להקימה מהכיסא לעבור ולשבת
בכיסא אחר. מוזר היה שחוותה את אותה ההרגשה מדי ערב בשנים
האחרונות, ובכל זאת לא עשתה דבר כדי להמנע ממנה.

הבריאות רופפת, חשב לעצמו בסגרו את תריסי עיניו, אך הבין
שדווקא בנושא זה לא בגד בו מזלו. הנה, כבר עבר חלף לו גיל
הפנסיה הממוצע והוא מוסיף ומתעורר בכל בוקר בשש בבוקר בדיוק
ומגיע עם האוטובוס למפעל לייצור קופסאות שימורים. בעבודתו היה
עורך את ספרי החשבונות עבור החברה המחלידה והמתפוררת, אשר ימי
החסד שהוענקו לה בעולם המתקדם הלכו והתמעטו. ולמרות זאת, חייך
לעצמו לפני שנרדם, על אף גסיסתה הרי שהיא מוסיפה לשרוד שנים
ארוכות וכבר, אם זכרונו אינו מטעה, לפני כעשר שנים הודיעו כי
עצם
קיומה נתון בסכנה ממשית.
ממש לפני ששקע לתוך עולם החלומות יכל להריח דרך נשימותיו
הכבדות את ריח עשן הסיגריות שחמק מן המטבח והגיע לכל פינה
בבית. בטרם מחשבותיו עשו דרכן למקומות רחוקים ולנקודות  כיבוש
אידיאליות, הגיע למסקנה (והייתה זו אותה מסקנה שליוותה אותו
במהלך השנים האחרונות ) כי הגיע הזמן לשים קץ לנישואים הכושלים
שהתארכו יתר על המידה.

לגימת הקפה האחרונה השאירה טעם מר בפיה, וכמו תמיד הבטיחה
לזכור שמחר תוותר עליה ותוכל לישון בהרגשה טובה יותר. היא
הניחה לשאיפת הסיגריה האחרונה לצאת מראותיה באיטיות ועצמה את
עיניה למספר דקות של שלווה. כעת ידעה שאם תשטוף את פיה במים
טריים ובמי פה מרעננים תהיה זו התחושה כאילו לא עישנה כלל וכך
לא תוכל להרדם. מאידך, ידעה כי עליה להבריש את שיניה הספורות
ולמעשה שמירתן נקיות הפכה לדבר החשוב ביותר עבורה. לא הטרידה
אותה הידיעה שראובן אינן מסוגל לשאת את ריח הסיגריות המהול
בקפה חזק. ברגע שהייתה נכנסת למיטה היה מתעורר תוך שניות
ספורות ושוב לא היה נרדם במהרה. לבנה נהגה להפנות אליו את גבה
וכך הוא נותר בכעסו והיא נרדמה בשלווה והסירה מעליה כל אשמה על
כך ששנתו קלה עליו. היא שוב ויתרה על צחצוח השיניים והבטיחה
לעצמה כי בבוקר תצחצח זמן כפול ומכופל כדי להביא אותן לאותה
תוצאה באם הייתה עושה זאת לפני השינה.

לאחר שהתעורר משנתו והבין כי לא הבוקר הוא זה שבעטיו פקח את
עיניו אלא הריח המוכר והמאוס עשה זאת, הסתובב לעברה אך היא
הקדימה אותו והפנתה מבטה ממנו. כעת הצטער על שהם מתכסים
בשמיכות נפרדות משום שהיה מושך ממנה את השמיכה בכעס. רעיון
השמיכות הנפרדות היה דווקא שלה ומאותו היום ידע שעליו להעלות
את ההצעה כי עליהם לרכוש מיטות נפרדות למען איש לא יטריד את
שכנו לחדר.

ובכל זאת, חשבו שניהם, מה אנחנו עושים כאן?!

היא נרדמה תוך שניות ספורות. את שנתה העבירה ללא חלומות.
בעקבות מצבו המידרדר של בן זוגה לחיים, נהגה לעסוק בסוגיית
החלומות לעיתים תכופות. לא הבינה לאן הוא בעצם הולך בהזיותיו
ומדוע אין היא חולמת. לבנה לא האמינה בדברים שמעבר להגיון בריא
וריאליסטי, וכי מדוע שתעשה זאת? מבחינתה המצב אשר לתוכו נקלע
ראובן באשמתו היה מבזה ומעורר רחמים ממש.

השעון המעורר צילצל שש פעמים וקטע את שנתם. הוא לחץ על הכפתור
והשתיק את הצלצול. היא עצמה את עיניה וחזרה לישון.

לאחר מכן התלבש, שטף את פניו, הביט במראה והופתע לגלות כיצד
בזמן האחרון בכל בוקר מחדש נחשפים לתודעתו עיוותים חדשים
בפניו. הלחיים ההולכות ומגיעות לסנטר, הסנטר מגיע עד לגרון,
העיניים המצטמקות והולכות, נסגרות ושוקעות בחוריהן.

בשנתה הרטיבה לגמרי את הכר. היא ידעה ששרירי פיה וגופה
מתנוונים. מזה שמונה שנים שהוא לא ראה את חזה, או את מה שנותר
ממנו. מחומשים בחזייה ומוסתרים תחת שימלה הכל נראה עדיין יציב
אך בלעדיהם לא היו אלה אלא שארית עלובה וזכר  למה שהיה שם פעם.
היא הרגישה כי אישה אשר מבנה גופה המושך אבד אינה שווה מאומה.

הוא מזג לעצמו כוס חלב וגמע את תכולתה בעמידה. דלת המקרר נותרה
פתוחה עד לרגע שבו סיים את המשקה הלבן.
בדרכו לתחנת האוטובוס גילה שנותרו עוד עשרים דקות של המתנה
וכבר מזמן אמר לעצמו  כי יאחר את זמן היקיצה במחצית השעה אך
בכל פעם פחד לאחר. בזמן שנותר ברשותו חזר לביתו, מרח פרוסת לחם
לבן מאתמול בריבת משמש ויצא בחזרה.

הרטיבות על הכר קיררה את לחייה והעירה אותה משנתה.
העין השמאלית נותרה סגורה וסרבה להפתח שניות ארוכות, ואחריהן
החדר נראה מטושטש לחלוטין. היא הוסיפה לשכב על המיטה עד שהמראה
הכללי התבהר ואז קמה לחדר המקלחת כדי לשטוף עצמה משינת הלילה.
בדרכה עברה דרך המטבח והעמידה את קומקום המים על הכיריים.

הוא ישב מול ערימה של ניירת ולא ידע מהיכן יתחיל את העבודה. כך
היה קורה בכל סוף חודש במועד הגשת הדוחות המסכמים. נטול ריכוז
ישב ראובן על הכיסא במשרד והעביר בראשו סרט גדוש יעדי כיבוש
חדשים ומעניינים. העבודה תחכה מעט, ולאן יש לברוח? איש לא יכל
להטרידו במשרד המרוחק מליבו של המפעל - פס הייצור. המקום אשר
בו רחשו להן המכונות וגנחו ופלטו עוד ועוד קופסאות, והידיים
הזריזות שסידרו וסידרו והדביקו תוויות ולא פסקו אף לרגע עד
לזמן הצלצול המודיע כי הפסקת הצהרים הגיעה. ראובן ניעור באחת
וגילה שמחצית היום חלפה ועדיין לא עשה דבר. הוא הבין כי גם
היום יאלץ לוותר על ארוחת הצהרים ופתח את ספרי החשבונות.

המים הקרים היטיבו עימה. שוב הרגישה רעננה. עור פניה מתוח
ויציב - אשליית שווא שתפוג ברגע שתספוג את המים מעליה ותיגש
למראה להבריש את שערה הדליל. היא התעטפה בחלוק מגבת והדליקה את
הרדיו. לאחר מכן לקחה את הקפה והתיישבה בסלון המיותם. כל כך
ריק הבית. מה עוד נשאר לאחר שבנם יחידם נישא ועקר אל מחוץ
לארץ? מאומה. רוב חברות ילדותה הלכו לעולמן או אושפזו בבתי
אבות. הנחמה היחידה שנותרה הייתה אינגה השכנה הרוסיה שעלתה
ארצה לפני שלושים שנה בגפה וכעת היא מסתגרת בביתה בטענה
שמתחוללת קנוניה שלמה נגד העם הרוסי. היא אף התריסה ואמרה כי
המטרה היא השמדת הגזע הסלבי כולו ובאשר הוא.
לבנה שאפה לראותיה השחוקות והגוססות את עשן הניקוטין ותהתה מתי
יגיע יומה האחרון.

השקט היה מופתי. המכונות דממו וכל העובדים התקבצו באותה השעה
בחדר האוכל. הנה חלפה מחצית השעה וכבר סיים את רוב העבודה. הוא
נהנה להציב לעצמו אתגרים.

כשסיימה את שתיית קפה הבוקר חשבה לערוך קניות, לצאת מעט מהבית.
היא נגשה למקרר ובדקה מה חסר. היא חיטטה בארונות ולא מצאה דבר
שתוכל להוסיף למלאי המזון מלבד לחם עבורו. עדיין נותר חצי כיכר
מאתמול, זה למעשה יספיק בשבילו. היא הלא לא אוכלת לחם. אולי
סתם תלבש שמלה נאה ותצא לטייל באוויר הצח. ולאן תלך?

השעה ארבע הגיעה ונותר תיק אחרון לחישובים. הוא ימתין למחר,
החליט, ממילא עוד כמה אלפי קופסאות עלובות ובלתי מחושבות לא
יגרמו לשינוי משמעותי בעולם.
הוא לקח את תיק היד הישן והמרופט שעשה עימו כיברת דרך מאז
תחילת עבודתו במפעל, החתים את כרטיס הנוכחות ויצא, כהרגלו,
מהדלת האחורית כדי שלא יפגוש באיש.

כשסיימה להתלבש הניחה על ראשה את כובע הקש עם הסרט הכחול ותלתה
על כתפה את תיק הפנינים המהודר ויצאה מהבית לכיוון הפארק. שמש
נעימה של אחר הצהרים חידשה את זרימת דמה והזכירה כמה נעים יכול
להיות חרף המצב האישי העגום.
כעבור שעה החום נעשה בלתי נסבל ומעיק והכל הפך לעיסה דביקה של
חוסר סבלנות והתגנדרות מיותרת. היא קרבה לתחנת האוטובוס הקרובה
וחיכתה לקו אשר יחזירה לביתה.

כשהגיע ראובן לתחנה, האוטובוס בדיוק עזב והוא נאלץ להתיישב על
הספסל ולהמתין לזה שיבוא אחריו. החום היכה על פניו והתעקש
לחדור מבעד למקטורן החורפי שטרח ראובן ללבוש גם בימי הקיץ
הלוהטים. בדקות שחלפו הוא השתדל לא לשקוע במחשבות הזויות, שכך
לא יפספס את האוטובוס הנוסף ובחר לחשוב על מספרים משמעותיים.
סוף החודש, כלומר הבן אמור להתקשר בערב ולדרוש בשלומם של הוריו
הקשישים כמנהגו בשנים האחרונות. לפחות עתיד להיות מעניין בבית,
יש למה לצפות.

לבנה חשבה כי הדרך הביתה אמורה להתנהל ללא בעיות אך נראה היה
כי האוטובוס איחר לבוא ואחר כך גילתה שאין ברשותה כסף קטן.
בהמשך הנהג התקשה להמציא עודך משטר בן מאה שקלים ולסיכום נאלצה
לעמוד כל מהלך הנסיעה מפאת חוסר מקום. הזמנים השתנו ואיבדו
מערכם בדיוק כמותה ואין עוד מי שיוותר על מושבו בעבור קשישה
אפוסת כוחות.

לאחר כעשר דקות הגיע האוטובוס וראובן נעמד על רגליו וניגש
לעברו. עוד בטרם נכנס לתוכו הבחין בדמותה של האישה העומדת
בקרבת הנהג כשכובע קש לראשה. איכשהו, לאחר ששילם לנהג הבחין כי
האישה התקדמה לסוף האוטובוס. הוא נותר לעמוד במקומו ולא נותר
בידו אלא לכאוב על מה שהיה ועל הריקנות והאובדן אשר לתוכם
נקלעו שני אנשים תמימים לפני חמישים שנה וכעת לא יכלו למצוא
דרך יציאה מהם.

כשהאוטובוס עצר בתחנה ליד ביתם היא פילסה דרכה במהירות ובראש
מורכן אל היציאה ומשם לביתם. ממהרת להגיע אל כוס הקפה
והסיגריה. ואולי תאכל דבר מה? נראה, מאוחר יותר. הבן צריך
להתקשר.

לאחר שהאוטובוס עצר והאישה ירדה בתחנה, הוא המשיך בנסיעה עד
לתחנה הבאה ואז ירד ועשה את הדרך לביתו ברגל. הוא הרגיש מבוייש
בשמה, הוא הרגיש בלתי אהוב עד כאב. מלבד זאת - ניסה לעודד את
רוחו -  זה טוב לחיזוק השרירים המנוונים. לא עלה בידו לשער מה
היה קורה אם היו התקלים האחד השניה באוטובוס. הרי לא נותר
ביניהם דבר שעליו נותר לשוחח מבחינתם, לא נותר דבר.

היא פשטה את בגדיה ואת שאר האביזרים המעיקים מעליה ונכנסה
לשטוף את גופה במים חמים. כך נותרה לעמוד דקות ארוכות. טריקת
הדלת אשר לה חיכתה מרגע הגעתה נשמעה וגרמה לה לתהות מדוע השתהה
זמן ארוך כל כך. הייתכן שהבחין בה וחיכה בחוץ כל אותן דקות
במכוון?

לאחר שתלה את המקטורן על קולב פשט את מכנסיו והחזיר אותם לתוך
הארון. הערב יוכל את ארוחתו משום שלא אכל דבר. הוא הביט בגופו
הערום למחצה דרך המראה ונוכח לגלות שרזה הוא עד מאוד. ולאן
תאבונו אבד בימים האחרונים? הוא נאנח, סגר את דלת הארון וניגש
לשטוף את עצמו מהיום המעצבן. המים היו שוב קפואים ומחשבה בלתי
נמנעת צצה והטרידה את שלוותו כי לבטח היא שואפת לחסלו באמצעות
מחלת דלקת הריאות.

בין לגימת הקפה ושאיפת עשן הסיגריה טיגנה שתי ביצים והכינה סלט
קטן. תפוחי האדמה רתחו בסיר המים והיא נעצה מזלג כדי לבדוק את
רכותם. היא מדדה חמש דקות נוספות והורידה את הסיר מעל הכיריים.
לאחר שקיררה מעט את תפוחי האדמה חתכה קוביות קוביות לתוך צלחת
עמוקה והוריקה את גביע השמנת לתוכה. את כל זאת הניחה על השולחן
ופנתה לסלון.

הוא מחק זאת מתודעתו וסגר את זרם המים. את גופו ניגב היטב
במגבת כדי שזרימת הדם תחממו מעט אך גלי קור  עזים גרמו לשערות
גופו להזדקר ולשיניו לנקוש ברעד. במהרה ניגש לחדר ושם על עצמו
את בגד השינה. לאחר דקות ספורות נרגע מגל הקור ועשה דרכו
למטבח, חלף על  פניה ולא הביט בה כלל. הוא מזג לעצמו כוס חלב
והתיישב לאכול. טוב עשה שלא אכל בעבודה את המזון המשוחזר
שמגישים שם. תמיד היה טיפוס ביתי שהעדיף את האוכל הפשוט
והקונבנציונלי שרעיתו בישלה עבורו. גם אם היה זה רק לחם
וגבינה. הוא כילה את ארוחתו ונותר לשבת נטול כוח. בעוד שעה הבן
יצלצל וקולו
ודבר אליו מן הנכר.

התמונות המרצדות וקול שירה פתאומי הזכיר לה שיש תוכן ומלל
כלשהו בתוך הקופסא החשמלית. יתכן וחלמה בהקיץ? קול נקישות
הסכום בצלחת פסק וכעת המטבח דמם. מבט חטוף לעבר הטלפון גילה את
ערימת הניירות והזכיר ללבנה כי מחר יהיה עליה לצאת ולשלם את
החשבונות. מדוע לא זכרה לעשות זאת הבוקר? הטלפון צלצל.

הוא ניעור באחת וקם על רגליו, מוכן לשיחה המרגשת. הוא קרב ושמע
אותה משוחחת והבין מיד כי זו אינגה. מה פתאום דווקא עכשיו היא
מתקשרת? מאוכזב פנה לעבר הכלים המלוכלכים והחל להדיחם. כשסגר
את ברז המים היה שקט. הוא התאמץ להקשיב והבין כי השיחה עם
אינגה הסתיימה. הקו פנוי כעת. השעה התאחרה. מדוע הוא מתעכב?


היא קמה ושטפה את פניה שלא תרדם. לפתע יכלה לזכור את החלום
שחלמה קודם לכן. היא נצבת על גבעה, נקייה ורעננה. על גופה
תלויה הייתה שמלה קייצית לבנה ואוורירית. היא עמדה שם וחייכה.
למטה, בגן, ילדים משחקים ושיערם מתבדר ברוח. ופתאום סערה ומבול
מפריעים את ההרמוניה והגן מוצף במים סוחפים. ואילו היא, נותרת
שלווה ופורשת זרועותיה לעבר הדרדרים המבוהלים והם מצטופפים
תחתיה, מתקבצים יחדיו תחת כנפיה המגינות. עשרות ילדים תוהים.
היא נגבה את פניה וצלצול הטלפון נשמע. בזריזות הניחה את המגבת
הלחה במקומה
וניגשה לענות.

בצלצול השני הוא ענה לפניה. כעס מסוים עלה ושטף את חושיה כשעשה
זאת. היא הביטה בו בשתיקתו המאולצת. עם מי הוא שותק מעבר לקו?
ללא מילים מסר את השפופרת לידיה ומבטו היה אטום.

כנועה ומסוקרנת קרבה את האפרכסת לאוזנה. קול לא מוכר נשמע מצדו
השני של הקו. קול אשר היה חנוק ומאופק, קול מתנצל ומגמגם, קול
אשר בישר לה כי בנה ורעייתו אינם עוד.
ללא מילים הניחה את בחזרה את השפופרת ונותרה לעמוד עוד מספר
שניות. כל תגובה רציונלית ששיקפה את הרגשתה לא פרצה אל מחוץ
לכותלי נשמתה המיוסרת.
בצעדים בלתי מחושבים עשתה דרכה לחדר המקלחת.

הוא התעטף במעילו וללא כל סיבה לקח את תיקו בידו בדרכו החוצה.
לאן ילך בשעה כה מאוחרת ומה עליו להרגיש או לומר?
הוא עשה דרכו לאורך הכביש ולא ראה דבר. לאחר דקות מועטות כבר
התהלך לצידו של הכביש המהיר ולא שמע  את צפירות הרכבים שטסו על
פניו להזהירו.

היא ידעה את שעליה לעשות מבלי לחשב את הצעדים הדרושים.
מבלי שהבחינה כיצד, חגורת העור הישנה של ראובן השתלשלה וירדה
מקורת העץ העבה שחצתה את הסלון, ונכרכה סביב צווארה. בדחיפה
קלה הפילה הצידה את הכיסא עליו עמדה וכעת נותר רק לספור את
הנשימות האחרונות ולהצטער שדברים לא התנהלו אחרת.

הוא נעמד במקומו, את תיקו הניח לצידו והמתין. כעת לא הייתה
אפשרות לחפש דרך אחרת וגם לא היה צורך. הכל היה ידוע ופשוט
לביצוע. המכוניות נסעו במהירות, חתכו את האוויר החמים
ולא ראו את הכאב והצער הגדולים שסגרו על האיש הקשיש מכל עבר.
הוא לא חיכה לרגע המתאים - הרגע המתאים  פשוט היה שם והוא עצם
את עיניו ונטול יכולת עצירה זינק לעבר הרכבים שביצעו את הפעולה
באופן מיידי, כאדם המבצע זינוק לשחייה לילית בערב ירח מלא.