החלטנו לצאת למסע. כשאני אומר החלטנו, אני מתכוון שהודיע לי
יותר משעה לפני, ושלא תבינו לא נכון, אני לא מתלונן. בכלל מי
שנדרש ליחסים עם המין החזק (הסוג שבוכה כי משהו הוא  מ מ ש
חמוד), יודע שההחלטה הודאית הטובה ביותר היא ההסכמה. אבל אני
גם החלטתי להגיב. "לאן?" , המבט שהופנה אלי אמר הכול, משהו
בצירוף שלוש אותיות עבריות עם סימן שאלה בסופן היה כנראה
קטלני, ואז, אחרי הפסקה משמעותית, הגיע "ההסבר". תמיד אתה חייב
לדעת לאן? מאיפה מגיע הצורך הזה (בהדגשה מזלזלת) להיות תמיד
בשליטה, לדעת בדיוק לאן ומתי ואיפה..."שכחת למה", הערתי בצחוק
מהול בטעות פאטאלית, שהוביל מבט ושקט. איך שהוא אני מרגיש
שבתחום של הצד השני (הסוג שחושב שאפרסק הוא פרי בסדר, אבל צבע
מהמם), יש לי סוג של ליקוי למידה, שנים שאני נופל באותם
המקומות למרות שאני מכיר את הבורות בעל-פה.

זה נגמר. ואני חשבתי לעצמי שדווקא טיול הוא רעיון טוב. מזמן לא
ממש יצאנו לטייל, כשחושבים על זה, עוד אף פעם לא היינו בטיול,
מהסוג שכרוך בלארוז יותר ממגבת וקרם שיזוף.  המשכתי לחשוב אבל
קצת יותר בשקט, אחרי הכול אני לא מעוניין בתקרית נוספת,
"מעניין לאן?" מה בכלל הסוד הגדול, זה הרגע שבו החסרתי פעימה
בזמן שהרצתי כל תאריך חשוב שהייתי אמור לזכור באופן פנומנאלי
ובלתי מתפשר, נרגעתי (אחרי בדיקה ביומן כמובן).

"אתה בא?", בטח, עניתי בלי להשתהות, אחרי הכול השתהות זה
מסוכן, אפשר לחשוב שאתה מתלבט, ואז עלה בי הצורך העז לשאול -
לאן? אבל הצלחתי להתגבר על זה בזמן, במקום זה שאלתי "עכשיו?".
לפי הלקח של הסיפור המוקדם מדובר באותו נזק אבל עם חמש אותיות,
קיבלתי רק מבט. ומיד הוספתי "בצחוק", מה שלכל הדעות לא מוסיף
נקודות שכבר מזמן אין לי, אבל איך שהוא זה עבד. יצאנו.

קמנו מוקדם, אני חושב שקוראים לשעה הזאת בוקר, למרות שנסכים
בינינו כבר עכשיו שכל שעה לפני 12:00 היא בוקר, ובכל מקרה שאני
מציין את המילה קמנו, זה מוקדם מידי.
מסיבה ברורה (לא לי) היינו מלאי מרץ, אולי בגלל שהמיטה הייתה
ממש נוחה (בשביל ההגינות אני חייב לציין ש"בבוקר" גם סלע
אנדרומדה נראה לי ממש נוח), די זריז כבר היינו בחוץ, היה עוד
קריר, מה שמחייב אותך לרדוף אחרי פיסות דקות של אור, העולם
מסביב עוד נמתח (שמחתי לגלות שאני לא לבד). התחלנו ללכת בשקט
לכיוון הים, (תאורתית זה מערבה אבל זה מאוד תלוי איך מחזיקים
את הספר), בדרך קנינו קפה משובח מאיש שדווקא היה מאוד חביב
ומלא אושר יחסית לזה שהוא קם עוד הרבה לפני, חייכתי והמשכנו
ללכת.
"יש משהו מיוחד בשקט הזה של הבוקר", אמרתי בנימה פילוסופית
משכנעת, כנראה שהייחוד הוא שלא מפריעים לשקט, כי חוץ מחיוך קל
ומרוחק לא קיבלתי הרבה יחס. התיישבנו על ספסל שמשקיף לרחוב
שכבר התחיל לנוע קלות, "אז מה עושים היום?", תשובת העולם לשאלה
הסתמית הייתה שלוק קפה והתכרבלות נוספת בפליז, תוך התענגות
מופלאה מהחום שזורם דרך הגרון ומתפשט בגוף, (כן אני יודע
שהתיאור קצת משתפך אבל באמת ככה זה נראה מהצד...). המשכנו
לשבת. זה מדהים כמה קשה סתם לשבת, אפילו רבע שעה, ככה סתם לשבת
ולבהות, בלי לחשוב על מה לעשות שמפסיקים לשבת, למרות שהחיוך
שלידי הסתדר מצוין, מעניין מאיפה היכולת הזאת לשבת לבד באמצע
העולם, ועוד להיות מבסוט מעצמך, או אולי ממה שקורה מסביב.
מעניין.
"תנסה שתי דקות לא לחשוב על כלום" לרגע נדהמתי מפרץ היחס שנחת
עלי משמאל (שוב תאורתית זה מצפון אבל זה מאוד תלוי על איזה
ספסל יושבים), "מה?", מסוג השאלות שנותנות לך עוד שנית מחשבה,
"לא לחשוב, תשב תירגע, עוד מעט נלך, בינתיים אל תחשוב, לא יקרה
לך כלום".
זה לא שחשבתי על איזה המצאת מאה חדשה, אפשר לומר שהרהורי הבוקר
הלגיטימיים בהחלט שלי לא נכנסים אפילו לקטגוריית המחשבה, בכל
זאת המשכתי להרהר יותר בשקט, בכמה דקות הבאות לא חשבתי בכלל,
יותר התעסקתי במציאת הפרצוף הסתמי האולטימטיבי, משהו בסגנון
ההיפך מהאדם החושב. למרות שזה נשמע משימה פשוטה, אני ממליץ לכל
אחד לנסות לפני שהוא שופט, וכמובן אני מזכיר שאנחנו עדיין
בבוקר.
"אז מה אתה אומר?", השתהיתי קצת כדי לחשוב, "באיזה נושא?",
חיוך מתוק וחסר סבלנות, "מה נעשה היום?", פה הייתי חייב לנסות
להבין למה עכשיו זה בסדר לשאול ומתי בדיוק נגמר משחק השקט
המחשבתי, וחוץ מזה ממש לא הייתה לי תשובה, ובכלל בן אדם שקם
מוקדם מידי בבוקר ואז התיישב לא מומלץ לשאול אותו מה הוא רוצה
לעשות. "אי אפשר לשבת פה כל היום", כמובן שחשבתי לעצמי למה לא?
דווקא ספסל נחמד, מרכזי כזה. "תראה איזה שמש" המשיכה חיוניות
הבוקר האין סופית שלשמאלי, "יאללה זזנו!", אמרה אז אמרה, קפצנו
(אני הדגמתי את ההילוך האיטי של המקרה) מהספסל והתחלנו לנוע
בכיוון מרכז העיר, עיר נחמדה, ציורית משהו, הרחובות היו עוד
ריקים, ובהחלט ייתכן שמעולם לא היו הומים במיוחד, מי שבכל זאת
היה בסביבה, נתקל בחיוך מקפץ וחיוך נגרר, ולפחות במבט כללי
נראה שכולם החזירו חיוך מקפץ, זו בטח קנוניה כזאת של אנשי
הבוקר. "תראה!!, תראה!!", התמלאתי התרגשות, "ערמונים!!", הא,
בהחלט שווה "תראה!!" ועוד פעמיים, בסך הכול דוכן קטן עם פירות
(או שמה פרחים) חומים שמסתבר שאחרי חימום קל הם מצליחים להפוך
למעדן מייבש של בוקר.
חייכתי, קנינו ערמונים, סך הכול חביב, ממכר משהו, הקילוף
לפחות. הלכנו הפעם לאט יותר, החיוך המקפץ התמוגג מהשמיים,
מהציפורים, מהחלונות, מהאנשים, אני בהיתי וניסיתי לנחש על מה
היא מסתכלת, חייכתי...
"הגענו!", כך פתאום, ואני בכלל לא ידעתי שהלכנו ליעד מוגדר...

זה פרק ראשון מתוך ספר שלם עם רעיון עמוק....אם בחרתם להגיב,
הייתי רוצה לדעת יותר מה דעתם על הקטע....תודה מכל הלב...המון
אהבה ושמחה...ארז