מרים אוספת צדפים על החוף. היא שמה אותם בתוך שקית קטנה שחורה,
ומאושרת. היא עומדת שם וצוחקת עליי. אני, שמסתכל בה עכשיו
בחלון, רואה איך קצוות מכנסיה מתרטבים, ולה זה לא אכפת. אח"כ
היא תשוב לחדר ותשים את הצדפים בתוך צנצנת זכוכית ותחכה ליום
שבת נינוח על-מנת לטפל בהם. פעם קראתי שיר ומשפט בנוסח: "נערות
נבונות שאוספות צדפים על החוף". לא אהבתי את הרעיון שיש בנות
כמו מרים שלי. הרי היא לא נבונה באמת, בעצם מין שילוב של
סקרנות ותמימות.
הנה היא, שעתיים אחרי, נכנסת בפתח, כשחול דבק בכל בגדיה. היא
יושבת מולי ומראה לי את הצדפים שאספה, ואני, שבכלל לא מתעניין
בהם מהנהן לכל קריאת התפעלות, כמו אבא עסוק שבנו מראה לו ציור
שצייר בגן. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שאנו חושבים וגם הם
בסוף יגידו: "אבל אבא! אתה בכלל לא הסתכלת!". והיא, גם אם שמה
לב שכלל איני מתייחס לשלל, אינה אומרת דבר. אולי היא יודעת
שעליה אני מסתכל.
אני מכין לשנינו קפה בינתיים, עד שתצא מהמקלחת, מבושמת. הנה
היא בחלוק. אנו יושבים זה ליד זה, שותים מהקפה ושותקים. ט"ו
בשבט היום, אני מציע לה ללכת לשתול עצים, היא מסכימה, אבל קודם
היא רוצה לראות את העצים שהיא נטעה כשהיתה בכיתה א'. איך נמצא
אותם, אני שואל אותה, נראה עצים עקומים ואז נדע, היא אומרת.
ואיך נדע איפה שתלת אותם, אני מקשה, ניסע לרמת רזיאל, יש שם
יקב יפה, היא עונה. אני לא מתווכח, זה היום שלה, תמיד זה היום
שלה, כשהיא איתי. היא הולכת להתכונן, מהחריץ בדלת אני רואה
אותה, עומדת מול המראה, שמה על עצמה מעיל, צעיף וכובע, יום גשם
היום. ביציאה, היא נועלת מגפי גומי, אולי, אם יהיה לנו זמן,
נוכל לקפוץ בשלוליות. אולי, אולי, ובעצם מה זה חשוב. מגפיים,
שלוליות, צדפים, עצים, ט"ו בשבט, מרים, הכל מתערבב, מרים שלי.
היא מאושרת. אפילו הפנים הזעופות של פקידת הקבלה לא נוגעות בה.
היא מסתכלת בי במבט מתרה, לא אומרת כלום, קיבוצניקית, רק
העיניים זורקות ניצוצות, פושע, מתעסק עם קטינות, בושה!  אני
מנסה להתעלם, אומר "להתראות" בנימוס ונמוג. ומרים, היא רואה
הכל אבל שותקת. במכונית, היא קוראת ספר, מידי פעם מציצה אל
הנוף, ירוק עכשיו, ישראל בשיא תפארתה. אני פותח חלון ונותן
לרוח להיכנס, מוציא יד, אולי אתפוס את הרוח. המרפק שלי בולט
מהחלון. פעם, בפגישה הראשונה שלנו היא אמרה שיש לי מרפק יפה.
בפגישה הראשונה שלנו ספרנו מכוניות. ישבנו, כל אחד, על כסא עץ
ישן. היא הסתכלה על הכביש הראשי שממול, ספרה את המכוניות
הנוסעות ואני הסתכלתי עליה. בוהה. אחרי שעה שאלתי אותה כמה
מכוניות ספרה. עשרים, היא ענתה. גיחכתי בהתחלה, ריחמתי אח"כ.
צחקתי לבסוף. ביקשתי להסביר לה שזה לא יתכן. מאוחר יותר גיליתי
שמיותר. מרים שלי, כך למדתי, יודעת מראש את מספר המכוניות
שעוברות. וכעת, אין מכונית בכביש, אנו עולים ויורדים בין
חורשות ירוקות, יפה בחוץ. היא מניחה את הספר ומתבוננת בעצים,
לפתע שרה שיר של אריק אינשטיין: "ריסים ריסים ולחיים וחיוך של
אור, ילדה קטנה עצמה עיניים ונפקח חלום". למה את שרה את זה,
אני שואל, אני אוהבת שירים ישנים, הם מזכירים לי משהו, היא לא
אומרת מה. רציתי לטלטל אותה, לצעוק עליה, לגעור בה, אילו רק
היתה יודעת כמה. לאהוב חצי ילדה, חצי אישה, מאה אחוז גבר.
מציאות בלתי-אפשרית, אסורה, חיים בצל המשחק, גיבורים בחוברת
קומיקס. אנחנו בורחים, מתחמקים ממבטים, מסתתרים בבתי הארחה,
מעט אנחנו מדברים, בעיקר אני מביט בה, מנסה ללמוד, לקלוט כל
ניד, כל הברה. לא בכל יום יוצא לגבר להרגיש כמו ילד מאוהב.
מרבית הגברים יעשו ילד, אני פגשתי במרים.
אנו מגיעים ליקב, היא מעדיפה להסתובב בין השבילים, אני עושה
סיבוב במרתף היינות, החושך הולם אותי. ביציאה אני קונה שני
בקבוקים משובחים. מרים מחכה לי בחוץ, מעשנת, היא נראית יפה עם
הכובע. אנו מטיילים, שיחה סתמית, כאן, בין העצים, אני יכול
לחבק אותה.  לפתע היא נעצרת, פה, בדיוק פה, זה העץ שלי, תראה
כמה יפה הוא, וגדול. יש לי מצב רוח טוב, אני משתתף במשחק, הוא
באמת גדל, אבל איך את יודעת שזה שלך? אני שואל, היא לא עונה.
אחרי כמה רגעים היא אומרת: "הוא משדר לי תחושה של בית, כאילו
אנו מכירים שנים". הוא באמת עקום. היא מסתובבת סביבו, כמו מנסה
לקלוט מיקומו של כל עלה. ואז ברגע אחד הולכת, אני רעבה, היא
תובעת. בדרך חזרה אנו עוצרים במקדונלד'ס, היא לוקחת בלון לדרך.
נערה במעיל חורף סגול מחזיקה בלון סגול-עוד-יותר, מרימה אותו
כאילו היה מצפן לאושר. כמה היא ילדה עם הבלון, הולכת אחרי גבר
ממהר. מותר לה, היא עוד ילדה. מותר לי, אני מבוגר. לעולם אהיה.
אבל דרכה, דרך מרים, אני לומד להקשיב לצלילים, למילים, לדמעות.
לראות עננים ולהביט בהם, ללכת יחף. לא לחשוב על המוות, לא לחפש
משמעות בכל דבר, לא לעמוד בציפיות. לא לחשוב על המילים
המתאימות, המתעתעות. להפסיק לפענח את החיים, את עצמי, להרגיש,
לשנוא את היחסיות, לא לפרש את המילה. זו שניצבת בכל מקום, כמוה
העיניים הבולשות, מבקשות לעקור כל שריד של טוב. חברה אומללה
דורסת איש אומלל, מבקשת ליטול ממנו את ההזדמנות, היחידה אולי,
לחיות אחרת, ללא יומרות. בסוף הוא יובס. הוא יודע את זה. כן,
הוא יודע. ופה, מרים ישנה לידי, הראש שלה מוטה קדימה, כשנגיע
לבית שלה יכאב לה הצוואר. כשנגיע לבית שלה, היא תפקח עיניים
ויעצם חלום.