עזבתי את החדר ופסעתי לכיוון היציאה היכן שעזבתי את אחותי
היא התקרבה לעברי בריצה כמעט ואמרה

התקשרתי אל אמא
הבטתי  בפניה וכולי כעס, לא ידעתי אם לצעוק עליה או פשוט
להתעלם
בקול חנוק שאלתי
למה עשית זאת? למה צריך גם אותה להדאיג?

הראש אצלי החל לעבוד כפול. מי יודע כיצד מרגישה אימי כעת, היא
בטוח לא מוצאת את עצמה עכשיו

לא רציתי שאימי תדע כי ידעתי שמצב כזה ילחיץ אותה מאוד
וחששתי לשלומה

הסבתי את ראשי מאחותי וראיתי את אותו יועץ בא לכיווני

מירי אמר אני צריך את מספר הטלפון של האבא של הבת
למה? שאלתי בחרדה
הוא חייב להיות נוכח כאן מירי זה אינו מצב פשוט
הבטתי אליו תשושה ועניתי

אין לי כל מושג, אין לי איתו כל קשר

מסרתי ליועץ לפי בקשתו, את שמו ועיר מגוריו של האב
קיבל ומיהר לעזוב

שוב צילצל הטלפון, ועל הקו היה אחי היקר
איך ששמעתי את קולו פרצתי בבכי, מבלי יכולת להפסיק

10 דקות אני אצלך אחותי אמר וניתק את "השיחה"

היועץ חזר ובידו כוס מים, בבקשה מירי קחי אמר והושיט לעברי את
הכוס
+ כדור קטן

מה זה שאלתי, זה ירגיע אותך מעט ענה

מייד הראש החל לחשוב רעות יותר
למה להרגיע אותי שאלתי בלחץ, קרה עוד משהו? כמעט וצעקתי

לא... מירי תרגעי נלחץ, זה בסך הכל בכדי להשאיר אותך רגועה
יש לך עוד יום ארוך ולחוץ, את חייבת להיות חזקה, קחי בבקשה את
הכדור פקד

זה ירדים אותי שאלתי בחשש
חיוך רחב נסוך על פניו, לא יקירתי אמר, זה רק ירגיע  אותך

אחותי לקחה ממנו את הכדור וכוס המים, ובפקודה אמרה לי
פתחי את הפה שלך... באי רצון מובהק בלעתי את הכדור

היועץ חיבק אותי בעדינות ואמר

יהיה בסדר אנא אל תידאגי היא נמצאת בידים טובות
הבטתי בעניו חייכתי חיוך מאולץ ויצאתי אל מחוץ לבית החולים  

הטלפון הנייד לא הפסיק לצלצל לרגע, חברים, חברות, לקוחות,
משפחה
ממש ממש כמעט  כל מי שהכרתי צילצל, איך שהשמועות טסות חשבתי

אביה של ביתי הגיע נירעש ולחוץ שאל מה קרה וטס בריצה אל תוך
חדר המיון

אחי, אימי, אחותי ובעלה, חברים מהעבודה, חברים קרובים, צוות של
מורים מבית הספר, חברים של ביתי... מה זה הבטתי סביבי ולא
הבנתי
מתי הספיקו כל אילו להגיע חשבתי, מה יש לי אני מאבדת את
הזיכרון? או נמצאת פשוט במקום אחר, הכדור עשה את שלו, הייתי
ממש מסוממת

כולנו נימצאים ע"י חדר הניתוח, ביתי היקרה שוכבת שם בילעדיי
לבדה

עזבתי את כולם והלכתי מהם מרחק של כמה מטרים, והתישבתי על
המדרגות, חושבת, לא חושבת, מתפללת, מבולבלת
אנשים המשיכו להגיע, אינני זוכרת עם מי דיברתי, או אם אמרתי
משהו בכלל, מחיבוק לחיבוק, משאלה לשאלה
רק רציתי להיות רחוקה מהם, לבד עם עצמי

יושבת על המדרגות אינני יודעת כמה זמן, מכדור לכדור שהוכנס
לפי
ללא התנגדות מצידי

מכה קלה בראשי נתנה לי להרים את מבטי כלפיי מעלה

אביה של ביתי עמד מעליי מחייך ודומע, מה קרה שאלתי
מירי... זה לא גידול אמר, המנתח יצא להודיע, זה לא גידול פרץ
בבכי
צוחק בוכה מתרגש היא תהיה בסדר

קמתי מהמדרגות ופסעתי מטושטשת לעבר הדלת של חדר הניתוח

צילצלתי בפעמון וביקשתי מהאחות, אנא אני יכולה להיכנס?

הדלת החשמלית ניפתחה ולמולי הופיעה רופאה והבטיחה כי כל כמה
זמן
יצא אחד מהמנתחים החוצה להודיע על היתקדמות הניתוח
לא יודעת כמה זמן זה יכול להימשך... צריך סבלנות

השעות רצו להן, והרופאים היתחלפו, כל פעם רופא אחר יוצא החוצה
אל המשפחה, כל פעם שנפתחה הדלת אני נדרכתי
מצפה לראות את פניה של ביתי, לחבק ,לנשק, ולא לזוז ממנה


הגיע הרגע היקר

11 שעות של ניתוח כ-11 שנים שלא זזים

דר' ספקטור המנתח הראשי אותו רופא שנעלם לי כאשר הודיע על הזמן
היקר שהוא מבזבז

אותו מלאך משמיים, אותו אדם שלו אני חייבת את חיי

יצא אליינו מותש ובשיא הסבלנות והאהבה ענה על כל שאלה ושאלה גם
אם היא נשאלה 100 פעמים, כמעט ושעה שלמה איתנו בחוץ

מסביר ועונה על שאלות בשיא הסבלנות והרגש, נזהר לא להבטיח
דברים

המשך יבוא...