זה מדהים איך דברים כאלה נופלים עליך יום אחד, פתאום בנאדם
שהיה כל כך ברור לך מי הוא ומה הוא בשבילך הופך להיות משהו אחר
לגמרי, ולרגע מוזר אחד אתה מבין המון דברים שלא הבנת קודם,
שאתה אוהב אותו, את אותו ידיד הכי טוב שלך, אבל טוב שנזכרת
בדיוק עכשיו כשיש לו חברה.

"עופר, מה קרה? "
"לא יודע, יש לי שיר בראש".

כבר כמה שבועות שהם לא ביחד, הוא ושיר. שיר נפרדה ממנו עם כמה
תרוצים שאני בעצמי הבנתי כבר שנמאס לה מכל הקשר, אחרי שנתיים
שהם היו ביחד.
עם הזמן  כל הקשר שלהם נהפך  למעיק שאני כביכול הידידה שאמורה
לפרגן, לעזור ולתמוך, לשמוע את כל הפרטים ואת כל הרגשות החזקים
ולהראות כאילו הכל בסדר בעוד אני מתופצצת לי מקנאה מבפנים, שכל
אותם דברים בעצם מופנים לשיר ולא אלי.
ומאז שהם נפרדו אני עדיין מרגישה ששיר עדיין איתו, כי המחשבות
עליה לא עוזבים אותו לרגע.
תמיד כשאנחנו ביחד, פתאום הוא שוקע במחשבות עם מבט חולמני
ותמיד כשאני שואלת אותו הוא עונה לי את אותה התשובה " יש לי
שיר בראש" ותמיד כשהוא אומר את זה יש לי מן צביטה קטנה בלב
שאומרת לי שוב ושוב שאין שום תקווה ושצריך להמשיך הלאה ולהדחיק
את אותן רגשות.
והיום הסתכלתי עליו וראיתי אותו שוב בוהה בנקודה לא ברורה,
חושב כמו תמיד ושאלתי אותו " יש לך שיר בראש?" ואז הוא אמר שכן
והתחיל לשיר לי שיר ששמענו היום בבוקר ברדיו בדרך לביה"ס,
צחקתי, והבנתי שסוף סוף שיר יצאה לו מהראש, ועכשיו הגיע התור
שלי לנסות, מה שעוד לא העזתי...