"ילדים, אני רוצה שתתנהגו יפה היום. סבא בא במיוחד."
 "כן אמא." ענו שניהם בצייתנות.
 "יופי. עכשיו מי רוצה לעזור לי לערוך את השולחן?"
שרית הנהנה בחוסר רצון ודידתה אחרי אמא בצעדים קטנים ועצובים.
דני המשיך לפוצץ חלליות על מסך המחשב בהתלהבות גוברת מהלהבות
המציאותיות שכרטיס המסך החדש שלו הפיק.
פעמון הדלת צילצל, ושרית רצה לפתוח לסבא את הדלת.
 "סבא!" היא קפצה עליו, כמעט מפילה אותו אחורה.
 "שריתוש," הוא אמר, לא בהתלהבותו הרגילה. "היום זה לא יום
לקפוץ על אנשים. היום צריך להתנהג בכבוד."
 "בסדר סבא." היא אמרה, נעלבת מהנזיפה, והלכה לעזור לאמא לסדר
את השולחן.
 "שלום," קרא סבא לתוך הבית. "איפה הילדה האהובה שלי?"
אמא חייכה חיוך מבויש, והגניבה כלפיו מבט מספמט. "היי אבא. איך
עברה עליך הנסיעה?"
 "בסדר, בסדר. חיות אדם כולם. אף לא אדם אחד התנהג בשונה
מהרגיל היום. דוחפים, מקללים. שום כבוד. שום כבוד."
אמא המשיכה לערוך את השולחן בדממה, בדרכה הרגילה כתמול שילשום.
"אני יכולה להציע לך משהו לשתות?" היא שאלה לבסוף כשהדממה הפכה
למעיקה מדי.
 "כן כן, אני בנתיים אלך לראות מה שלום דני."
הוא נכנס לחדר המחשב, והביט כמה דקות בדני המשחק בהתלהבות.
"דני?" הוא אמר לבסוף. "אתה לא בא להגיד שלום לסבא שלך?"
 "אה, היי," הוא אמר כבדרך אגב. "בוא תראה איזה יופי רואים את
האנשים הופכים לחתיכות קטנות."
סבא הסתכל על דני עוד כמה רגעים, ואז שלף בשלווה את התקע של
המחשב מהשקע בקיר.
 "סבא!" קרא דני. "הייתי כל-כך קרוב לסוף השלב!"
 "היום, דווקא היום אתה בוחר לבתר אנשים לחתיכות?"
 "לא דווקא היום סבא! אני לא אחד מהילדים האלה! אני משחק
במשחק הזה כבר שבוע, וכמעט גמרתי אותו כבר. היום למזלי
השתחררנו מוקדם, בגלל הטקס והכל, אז עברתי עוד שני שלבים! נראה
לי שאני אגמור את המשחק לפני בני. הוא יהיה חייב לי חמישים
שקל. רווח טוב הא?"
 "דני, לא נראה לך מוגזם לשחק במשחק הזה כשאני בבית?"
 "למה סבא? אף פעם לא הייתה לך בעיה ששיחקתי כשבאת לבקר."
סבא הביט בדני בעיניים עייפות. "אבל אף פעם לא באתי לבקר ביום
השואה."
 "אוי סבא," דני קם ויצא מהחדר. "אתה מגזים."
סבא נאנח, וחזר לסלון אחרי דני.

לפני הארוחה סבא דיבר עם אמא במשך כמה זמן על המתרחש בבית
האבות, על חברו שנפטר לא מזמן, וסתם על דברים של יום ביומו.
 "דני היה לא מזמן במשלחת לפולין, אתה יודע." אמרה אמא
בגאווה, מנסה לחדור מבעד למעטה שעטף את סבא ביום הזה כל שנה.
"הוא חזר משם עם המון חוויות. נכון דנוש?"
דני היה עסוק בריבים עם אחותו הקטנה. הם חטפו אחד מהשני את
השלט והחליפו ערוצים בטלוויזיה.
 "דני, לא נראה לך טפשי לריב על איזה סרט תיעודי לראות כשאני
יכול לספר לך כל מה שתרצה לדעת?" שאל סבא, בחצי חיוך, מרוצה
מהלהיטות שלהם ללמוד.
 "מה סבא?" שאל דני מופתע. "לספר מה?"
 "אתה יודע, לענות לך על שאלות. במקום שתלמד מסרטי תעודה
שרובם לא שווים את הזמן שאתה צופה בהם."
שרית בסוף הצליחה לחטוף במהלך מזהיר של הטעיה את השלט מדני.
היא הוציא לו לשון מתגרה, והחליפה ערוץ בהחלטיות. "זהו!,VH-1
לא יותר ה-MTV שלך עם המוזיקה המגעילה הזאת."
 "בואי הנה גמד קטן!" צעק דני וקפץ על אחותו.
 "דני! שרית!" אמא הייתה ממש מבוישת מהפרצוף האטום של סבא.
"תפסיקו!"
 "אבל אמא..."
 "בלי אבל!" ואחר-כך, בטון רגוע יותר. "אולי במקום טלוויזיה
תספר לנו איך הייתה המשלחת לפולין?" פניו של סבא התבהרו
פתאום.
 "כן דני," הוא שאל. "איך היה בפולין."
 "קר." אמר דני בנימה צינית. "סתם, אתם יודעים. יצאתי עם אחלה
אנשים, והתפרענו בלילות. בעצם, כמעט זרקו אותנו מהבית-מלון כי
רון הביא אלכוהול, והמורה שלנו עלתה על זה ו..."
 "דני, אולי תספר יותר על איפה הייתם?"
 "אה, כן. היינו במין מרכז קניות ענקי, וקניתי שם את הנעליים
היפות האלה, רואים?" הוא הניף את הרגליים על השולחן. "והיינו
גם בכמה מקומות רציניים כאלה, אבל היה שם רק שלג והקרינו
כל-מני סרטים. אתם יודעים, הדברים הרגילים."
סבא נאנח וחזר להתבונן בפיסת הלימון שצפה בתה שלו.
 "מה?" שאל דני למראה המבט הרצחני של אמא. "ביקשת ממני לספר
חוויות."
 "ילדים, לכו לשטוף ידיים."
אחרי שהם הלכו, אמא התבוננה בסבא. "אתה יודע איך זה, הילדים."
 "משרית לא ציפיתי לשום דבר אחר. אבל דני, נער בן 16 ציפיתי
ממנו לקצת יותר הבנה."
אמא משכה בכתפיה והמשיכה לערוך את השולחן.

בשעה עשר בערב, הצפירה החלה. לפתע דני ושרית השתתקו, ונעמדו
דום מושלם, כמו שני גזעי עצים נישאים. גם אמא נעמדה דום,
והשפילה את מבטה ארצה ביראת כבוד. סבא לעומת זאת הניח את
המזלג, ונעמד באיטיות. הוא התבונן בשלושתם למשך כמה שניות, ראה
את המבטים המושפלים, את הגופות המתוחים כלפי מעלה, את השקט
הפנימי הנותן כבוד לזכר קידושם של אותם השישה מליון.

הוא חייך קלות, צעד כלפיהם, וסטר לכל אחד ואחד מהם. אחר-כך הוא
לקח את מעילו, ויצא מהדלת, שטריקתה נבלעה בתוך צרחת הצפירה
הנמשכת. אמא דני ושרית המשיכו לעמוד המומים, בדום מושלם.

ובפעם הראשונה בחייהם, הם גם נשארו בדום קפוא אחרי שהצפירה
גוועה והפסיקה. הרבה אחרי.