במשך עשר שנים האחרונות לא היו לי הרבה חלומות. תמיד איכשהו
כמה שלא ניסיתי להתרכז לפני השינה באיזו שהיא מחשבה נעימה או
סתם מחשבה אחרת זה לא עזר. בסוף תמיד הייתי מוצא את עצמי חולם
את אותו החלום. החלום שבמשך עשר שנים לא הצלחתי להרפות ממנו
והוא, רדף אותי ולא רק בלילות, בחשיכה כשכולם ישנים, אבל גם
ביום כשכולם מסביב וכולם איתי אבל אף לא בדיוק יודע מה קורה
מבפנים, לא יודע מה מתחולל. הסופות, הזעקות, כל הדמויות
והפרצופים של האנשים שאני מכיר נופלות, נופלות חזק ומתרסקות על
הריצפה. אבל ברקע אין שקט, שקט מאיים האומר: "זהו. פה זה הסוף
ובמיוחד הסוף שלך". תמיד היו קולות ברקע ואפילו לפעמים הייתי
בטוח שאני יכול לשמוע קולות של שמחה למרות שזה לא נראה לי כל
כך הגיוני.

זה התחיל מגיל שבע בערך, כשעוד לא ידעתי אפילו מה קורה בין
השמים לארץ ומה קורה בין חתיכות העור שלי. זה התחיל מחלום חד
פעמי שחלמתי על כל האנשים שאני מכיר, כל הדמויות מן העבר שהיו
פעם חלק מהחיים שלי וכל הדמויות והפרצופים שהם חלק מההווה
ואולי גם העתיד שלי. כולם עמדו שם בטור אחד ארוך בבית הישן
שלי. עמדו מול חלון גדול הפתוח לרווחה. (לא שהביית היה כל כך
גדול ועכשיו כשאני חושב על זה הוא היה אפילו קטן, אבל כולם
נכנסו, למרות שבמציאות כמות כזאת של אנשים לא הייתה מצליחה
להיכנס לטור אחד).
אני עמדתי האחרון בטור הזה ובהתחלה לא הצלחתי ממש לראות את
המתרחש בקידמת הטור, אבל הצלחתי להבחין בשני גברים עומדים, אחד
מכל צד של הטור ומכוונים נשק אל ההבא בטור. את הנשק לא הצלחתי
בכלל לזהות, כנראה לא משהוא שאי פעם ראיתי, אבל בהחלט נבהלתי
בהתחלה מהמחשבה הראשונה שצצה לי במוח. בפניהם לא ממש  יכולתי
להבחין אבל כן ראיתי פנים לבנות, ללא הרבה הבעה, משמעות או
רגשות כלל. שניהם היו לבושים בגלימה שחורה, אחת שנופלת עליך
בלי מידות ובלי צורה מוגדרת, בגד ארוך, שמטאטא את הריצפה
מאוחוריו בזמן ההליכה.
ואז הם התחילו המשימתם. הטור התחיל לזוז ובהתחלה נפלה דממה על
החדר החנוק. הכל הלך לאט לאט ובשקט וכל אחד שהגיע תורו כאילו
היה מהופנט מהמראה, יכולתי פשוט להרגיש את זה אפילו מבלי
להסתכל בפנים. שני הגברים בגלימה השחורה עם הנשק המוזר, שעדיין
לא הצלחתי לפענח מהוא כיוונו אותו לראשון בטור, מלמלו כמה
מילים שלא הצלחתי לשמוע, אולי בגלל השקט ששרר אצלי במוחואולי
בגלל המרחק, שלמרות שבמציאות לא היה כל כך גדול אבל שם היה
נראה כאינסופי.
והאיש, הדמות, שראיתי רק את גבה, ובכל זאת ידעתי מי זה, התקדם
קדימה כמה צעדים וכמו מהופנט פשוט הלך לעבר החלון ונפל. הוא לא
קפץ. הוא לא חשב פעמיים לפני שעשה את מה שעשה. אפילו לא התאמץ
להחזיק את עצמו פשוט הלך ועבר. עבר את גבולות מסגרת החלון.
וברגע שעבר הוא צנח, למטה. פשוט נפל. וככה הטור התקדם. בסדר
מפתיע, בלי הפרעות, בלי דיבורים מיותרים, מבלי אפילו לנסות
לעצור מישהוא או לנסות לעצור את עצמך. והטור התקדם... ואני
עמדתי בטור וראיתי אותם אחד אחד מתקדמים, עוברים את המסגרת
וצונחים. לפעמים הצלחתי אפילו לזהות את הדמויות. כעבור מה
שנראה לי כזמן אינסופי נשארו מעטים לפני ואני התחלתי לשמוע
קולות, הרבה מאוד קולות, אפילו יכולתי לזהות חלק מהקולות.
חשבתי שהם צורחים, זועקים לעזרה אבל ככל שניסיתי להתעמק, לשמוע
ולפרש את המילים, הבנתי שאלו לא צעקות אבל לא של כאב, צעקות
אבל לא של פחד, סבל או מוות.

התקדמתי עם הטור הקצר עד שמצאתי את עצמי אחרון. היחיד שנשאר
מכל הטור הזה. עמדתי מול החלון אבל עדיין לא יכולתי לראות מה
קורה מעבר לחלון. מה יש שם למטה. שמעתי כבר יותר מידי דיבורים,
צעקות רעשים חזקים. יכולתי לראות את פני שני האנשים עם הגלימה
השחורה. הפנים הלבנות האלו, בדיוק כמו מה שראיתי מרחוק. פנים
בצבע לבן זקן, לבן ישן, לבן שכבר נמאס לו להיות לבן.והם כאילו
כבר היו רגילים לראות את הפנים השקטות, הפנים שלא אמרו
הרבהלפני שעברו את המסגרת.
פתאום אחד מהם פנה אליי והתחיל לדבר: "הגיע תורך, ילדון. אתה
האחרון. אתה זה שמסיים את המעגל. אז קדימה פשוט לך". אבל אז
הכל נעצר. הכל הפסיק.

קמתי שטוף זיעה קרה על המצח. עדיין הייתי חצי שקועה במה שכרגע
ראיתי לבין מה שהפסקתי לראות.
בליל למחורת חלמתי את אותו החלום. אותם הפרצופים. אותה התמונה.
אותם הגברים שלבשו גלימה שחורה עם הפנים הלבנות. את אותו הטור
עם אותם האנשים שהלכו ונעלמו, שהלכו ועברו את המסגרת.
וככה זה המשיך כל לילה מאז אותו לילה. לפעמים נוספו פרצופים.
לפעמים הייתי חולם רק חצי מהחלום.

לפני שנתיים ראיתי בחלום גם את ענת. היא נפתרה מסרטן העצמות.
חודש אחרי מותה היא הופיעה לי בחלום. כאילו קמה לתחייה רק
בשביל לצעוד שוב פעם לקראת מה שחשבתי המוות. רציתי לרוץ קדימה
ולתפוס אותה. רציתי להגיד לה כל כך הרבה דברים שקרו לי, את כל
מה שהרגשתי ואף פעם לא אמרתי לה בכל ההזדמנויות שהיו לי. רציתי
להגיד לה עד כמה שהיא חסרה לי כל יום מחדש ועד כמה שאני...
שאני אוהב אותה. אבל אני עמדתי בטור כמו כולם. עמדתי שקט עם כל
הזמזומים בראש שקרא "ענת". ניסיתי לצעוק את שמה אבל הקול לא
יצא. שום דבר לא יצא חוץ מענת, שצנחה מהחלון ונעלמה שוב.

בשנה האחרונה בכל פעם שהטור הייה מסתיים ואני הייתי נשאר לבד
בחדר לא הייתי שומע יותר צעקות ולא קולות של אנשים. הייתי שומע
את החדר והקירות מדברים, צועקים אומרים לי: "תקפוץ, תקפוץ,
תקפוץ כבר והכל יגמר". וככה במשך שנה שלמה הקולות הידהדו בראש.
וכולם קפצו, כולם צנחו, כולם חוץ ממני. עד שלילה אחד קפצתי.

קפצתי סוף סוף אחרי עשר שנים. קפצתי מקומה רביעית. שמעתי את
כולם קוראים לעברי: " תקפוץ, תקפוץ"... ראיתי את כולם למטה. לא
מתים. לא מדממים. לא בוכים וצועקים מכאב, אלא שמחים ומשוחררים.
משוחררים יותר מיתמיד, משוחררים מהכל, משוחררים ממני. ידעתי
שזה הסוף. הסוף אחרי עשר שנים של עצירות. אחרי עשר שנים של אי
ודעות לגבי מה שנמצא מחוץ למסגרת, ועכשיו... הרגשתי חופשי, לא
הייתי עייף יותר, לא הייתי מהורהר ומלא במחשבות, הייתי סוף סוף
חופשי. קפצתי, ואחרי עשר שנים הפסקתי לחלום את אותו החלום.
האמת היא שכמעט הפסקתי לחלום בכלל. שאר החלומות שבאו אחרי זה
היו בעיקר על שום דבר. ואני הפסקתי לחלום. הרגשתי כאילו
התנתקתי. ידעתי שהתנתקתי.ידעתי שאחרי הקיפיצה אהיה משוחרר
מהכל. לפעמים בלילות אוחזת אותי ההרגשה הזאת, ההרגשה של
להתעורר בבוקר שטוף זיעה קרה ולחשוב על מה שראיתי ועל מה
שהפסקתי לראות.
ואני כותב עכשיו מגן העדן שנמצא מעבר לחלון, גן עדן שבא לי על
חשבון החלום!